וילך ה'. תניא, לעולם אל יפטר אדם מרבו ומחבירו אלא אם כן נוטל ממנו רשות, ולמדין אנו דרך ארץ מן המקום, שנאמר וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, כביכול שאמר לו, הרי אני נפטר ממך נהעיין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ז בדיני כבוד התלמיד לרבו כתב המחבר וז"ל, ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או שיטול רשות לעמוד, וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע ופניו כנגד פני רבו, והרמ"א הוסיף וז"ל, והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול רשות, עכ"ל, ויש לתמוה למה לא כתבו מפורש בעלי השו"ע וכל הפוסקים עיקר הדין שצריך ליטול רשות כשנפטר ממנו כמו שכתבו בישיבה ובעמידה, ואף יש לתמוה, שהרי כאן בדרשא שלפנינו מבואר דמדת ד"א הוא ליטול רשות אף מחבירו כשנפטרין ממנו, ולמה השמיט זה הרמב"ם בהלכות דעות כמו שהעתיק כמה מדות ממס' דרך ארץ.
ובנוגע להשמטת הפוסקים דין זה ברב, צ"ל על צד הדוחק, דאולי כללו זה במש"כ שצריך ליטול רשות כשעומד ממנו, אף כי לפי זה יתחדש דמי שנוטל רשות לעמוד והלך לו ואח"כ הוא יוצא לדרך שוב אין צריך עוד פעם ליטול רשות ליציאה לדרך, ומהוספת הרמ"א לא משמע כן אלא דצריך ליטול רשות שנית, עיין בזה, וצ"ע. .
(מס' דר"א פ"ה)
ובנוגע להשמטת הפוסקים דין זה ברב, צ"ל על צד הדוחק, דאולי כללו זה במש"כ שצריך ליטול רשות כשעומד ממנו, אף כי לפי זה יתחדש דמי שנוטל רשות לעמוד והלך לו ואח"כ הוא יוצא לדרך שוב אין צריך עוד פעם ליטול רשות ליציאה לדרך, ומהוספת הרמ"א לא משמע כן אלא דצריך ליטול רשות שנית, עיין בזה, וצ"ע. .
(מס' דר"א פ"ה)