ולבני קהת לא נתן וגו׳. דרש רבא, מפני מה נענש דוד בעוזא דכשהעלה דוד את הארון מקרית יערים נתנו את הארון בעגלה ויוליכוהו, ואז מת עוזא, וזה היה עונש לדוד שערבה לו שמחתו אז, וכמש"כ בענין (שמואל ב ו׳:ה׳) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וימת עוזא ויחר לדוד.
, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהילים קי״ט:נ״ד) זמירות היו לי חקיך, אמר לו הקב"ה, לפיכך הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם ואיהו אתייה לארון בעגלה הכמש"כ באות הקודם. וצריך באור האיך באמת טעה דוד בזה, אחר דזה מפורש בקרא, ואפשר לומר דהוא סבר דמצוה בכתף ישאו היתה רק במדבר מפני שאז הוליכו גם המשכן והיתה לסימן להבדיל בין הקודש הוא המשכן ובין קודש הקדשים הוא הארון, שהמשכן היו מוליכים בעגלות ואת הארון היו נושאים בכתף, אבל באותה המאורע דדוד שלא היה משכן, חשב שאין קפידא להוליכו בעגלה, וע"ע מענין אגדה זו בירושלמי סנהדרין פ' חלק הלכה ב'.
. (סוטה ל"ה א׳)
בכתף ישאו. תני, המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפיו חייב, שכן משא בני קהת, שנאמר בכתף ישאו ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפ' במדבר (ד' ט"ז).
. (שבת צ"ב א׳ ברש"י)
בכתף ישאו. ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו, מה ת"ל ישאו, אלא אין ישאו אלא לשון שירה, וכה"א (תהילים פ״א:ג׳) שאו זמרה, מכאן רמז לעיקר שירת לוים מן התורה זכבר כתבנו כ"פ בחבורנו מענין דרשות אגדיות כאלה שאין כונת חז"ל לפרש פשטות הכתוב במובן דרשה זו, יען כי באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכמו הכא שבודאי הכונה בכתף ישאו, נשיאת הארון, אלא שחז"ל בכל דבר המקובל ומסור להם מדור דור נתנו לו רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר, יען כי כן הוא מטבע סגולת הזכרון שאם יש לו על מה להסמיך נזכר, וכמ"ש חז"ל (עירובין נ"ד א') עשה ציונים לתורה, ולקמן בפ' חקת בפ' וממדבר מתנה נבאר ענין זה בארוכה, ואף הכא בענין חיוב שירה בלוים שאינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, סמכו חז"ל לזכרון הדבר ברמז לשון בתורה ע"פ פירוש מלה שמשמעה שירה בלוים, וכן באו בגמרא כאן כמה דרשות בענין זה, וכולן הן לתכלית הנרצה המבואר.
[ערבין י"א א'].