1וידבר משה. מה תלמוד לומר קעודפשיטא הוא שדיבר משה מצות אלו לישראל, כמו כל המצות שבתורה.
, לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח דדחי שבת וטומאה] לפי שנאמר בהו במועדו שאר קרבנות צבור מניין, ת"ל (פ' פינחס) אלה תעשו לה' במועדיכם, מניין לרבות עומר והקרב עמו, שתי הלחם והקרב עמו קעזר"ל הכבשים הקרבים עמהם, כמבואר לעיל בפרשה זו דדחיא שבת, כי אי אפשר לרבות אלו מן אלה תעשו לה' במועדיכם, יען כי אלו לא נזכרים בפ' פינחס, וממילא לא נאמר עליהם אותו הפסוק, גם א"א ללמדם משאר קרבנות הרגלים, יען כי כל הקרבנות באים לכפר ואלו באים רק להכשיר תבואת שנה כמבואר לעיל במקומו.
, ת"ל וידבר משה את מועדי ה', הכתוב קבעו מועד אחד לכולן קעחר"ל שכולם יבאו במועדן הקבוע ואפילו בשבת ובטומאה.
.
(פסחים ע"ז א')
2וידבר משה. בשעה שמקדשין החודש ראש ב"ד אומר מקודש, מנה"מ, אמר רבי, דכתיב וידבר משה את מועדי ה' קעטעיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק ב'.
.
(ר"ה כ"ד א')
3וידבר משה. מלמד שמצותן של רגלים שיהיו קורין כל אחד ואחד בזמנו קפומסיים בגמרא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג, וטעם הדרשה פשוטה משום דכל פסוק זה וידבר משה וגו' מיותר, כמש"כ לעיל אות קע"ו, אלא מלמד שהיה מדבר עמהם הלכות כל מועד ומועד בזמנו להודיעם חוקי האלהים ומצותיו השייכים להמועדים.
ועיין בב"י לאו"ח סי' תכ"ט הביא בשם הראשונים להקשות מגמרא זו על מ"ש בפסחים ו' א' שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, והכא משמע דביו"ט עצמו דורשין ולא מקודם, ועיי"ש שטרח מאד ליישב הענינים.
ולי נראה פשוט דשני דינים אלו חדא הן, דמ"ש כאן הלכות פסח בפסח וכו' אין הכונה ביום החג עצמו אלא בזמן חג הפסח, דהוא כשהחג ממשמש ובא, והוא כמו שרגילים לומר דיני חמץ בפסח שאין פירושו בפסח גופיה אלא הדינים השייכים קודם לפסח, ונקרא הענין על שם יסודו ומקורו, ואף כי במגילה ד' א' משמע שם דצריך לדרוש ביום החג גופיה, י"ל דאין ה"נ שמתחילין מקודם הפסח וממשיכין עד עצם ימי החג, ודו"ק.
.
(מגילה ל"ב א')
4את מועדי ה'. תניא, מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה, מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד ושבת בראשית אינה צריכה קידוש ב"ד קפאמשום דשבת קביע וקיימא [וסתם שבת נקרא שבת בראשית, יען כי גם יוהכ"פ ויו"ט נקראו שבת כמבואר בכ"מ שבת הוא, שבתון הוא, לכן כדי לציין סתם שבת קראוהו בשם שבת בראשית], וטעם דיוק דרשה זו הוא משום דבריש פרשה זו נזכר גם שבת, וכאן בסוף הפרשה חזר על כל ענין הפרשה באמרו וידבר משה את מועדי ה', והשמיט שבת, וזהו משום דרק המועדים תלויים בקידוש ב"ד, ולא שבת. ויותר בפרטיות נתבאר ענין דרשה זו בריש הפרשה, יעו"ש.
ויש להעיר למה הוצרכו לדרשה זו גבי שבת מדיוק העדר הלשון ביו"ט, בעוד שבמכילתא פ' תשא איתא מפורש ממש דרשה כזו לענין שבת גופה, וביום השביעי שבת שבתון קודש לה', יכול כשם שקדושת מועדות מסורה לב"ד כך קדושת שבת מסורה לב"ד, ת"ל קודש לה', לה' לשם שבת מסורה ואינה מסורה לב"ד. ואולי י"ל דעיקר אותה דרשה נסמכת על דרשה זו, וצ"ע.
.
(נדרים ע"ח א')