והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן רמז שחסה התורה על ממונם של ישראל יר"ל מדחשש הקב"ה לחיותן של הבהמות. ועיין במס' נגעים פי"ב מ"ה בבאור הענין שצותה התורה לפנות הכלים מבית המנוגע, כמבואר בפ' מצורע, משום דהתורה חסה על כלי חרסו ועל פכו שלא יטמאו ואין להם תקנה, יעו"ש. ולכאורה צ"ע דאינו מביא כאן אותה דרשה שכמעט היא מפורשת בתורה, ומביא זו שהיא רק עפ"י רמז קל, ובאמת רש"י בחולין מ"ט ב' מביא ענין זה בשם אותה דרשה שבנגעים שם [ורק חידוש הוא שמביאה מתו"כ ולא ממשנה].
וי"ל משום דבמשנה שם מבואר דדרשה זו היא אליבא דר' מאיר, אבל ר"י ור"ש לא מפרשי הפסוק ע"פ הבאור הנ"ל רק בענין אחר, עיי"ש ולפנינו בפ' מצורע, ולכן לא ניחא ליה כאן להביא דרשה שהיא רק אליבא דיחידאה. ועיין בשו"ת נב"י תנינא חלק יו"ד סי' ק"ס מש"כ בענין זה. –
אמנם בכלל הראיה מפסוק זה שלפנינו צ"ע דאפשר למפרכא מעיקרא, לפי מש"כ במכילתא פ' בשלח בענין שהתלוננו ישראל על חוסר המים, אמרו למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא, דרשו על זה במכילתא, אותי ואת מקני, השוו בהמתם לגופם, מכאן אמרו בהמתם של אדם היא חייו, אדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, ע"כ. והיינו משום דבהמתו של אדם היא כגופו, וכמש"כ המג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז בשם הסמ"ג דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כמו פקוח נפש שדוחה שבת, והיינו משום דבהמתו כגופו, וא"כ אין ראיה מכאן שבעלמא חסה תורה על ממונן של ישראל, די"ל שאני הכא דחס הקב"ה על בהמתן של ישראל משום דכגופן דמי ולא כממונן, וצ"ע.
ועיין בספרי פ' ראה (ט"ו ט"ו) הובאה דרשה בזה"ל, ר' שמעון אומר, פסח וסוכות שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה, עצרת שהיא עונת מלאכה אמרה תורה שאינה אלא יוס אחד, מלמד שחסה התורה על זמנן של ישראל שלא יבטל ממלאכה, והיינו על ממונם, והיא דרשה פשוטה ומבוארה בטעם ומפורשת כמעט בתורה, וצ"ע טובא שלא הביאוה בסוגיא שבכאן ללמוד ממנה שהתורה חסה על ממונן של ישראל בעוד שהביאו הדרשה שלפנינו שהיא רק רמז קל.
ויש ליישב משום דבאמת אותה דרשה היא רק אליבא מאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, דאל"ה הרי גם פסח וסכות אינם אסורים במלאכה כל שבעה וכל שמונה, וא"כ מכיון דדעת הרבה חכמים דמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן, א"כ לא מתקיימא דרשה זו, וא"כ ממילא בטלה הראיה דהתורה חסה וכו', ולכן לא הביא דרשה זו דלא נחית לפלוגתא, ודו"ק. ואין להאריך עוד.
ודע שכתב המג"א בסי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס' חסידים דהא דאמרו חז"ל (גיטין ס"ב א') אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו היינו רק באכילה אבל בשתי' האדם קודם, והביא ראיה מלשון שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה (פ' חיי) עכ"ל, ויש להעיר למה אינו מביא ראיה לזה מלשון שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם.
ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, י"ל ע"פ מש"כ תוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתי' יש צער הגוף לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, וכמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ה' סי"ד דכל דבר שיש בו צורך אדם אין בו משום צער בעלי חיים, וא"כ מכש"כ צער האדם. ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשהוא רעב, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. .
(מנחות ע"ו ב׳)
וי"ל משום דבמשנה שם מבואר דדרשה זו היא אליבא דר' מאיר, אבל ר"י ור"ש לא מפרשי הפסוק ע"פ הבאור הנ"ל רק בענין אחר, עיי"ש ולפנינו בפ' מצורע, ולכן לא ניחא ליה כאן להביא דרשה שהיא רק אליבא דיחידאה. ועיין בשו"ת נב"י תנינא חלק יו"ד סי' ק"ס מש"כ בענין זה. –
אמנם בכלל הראיה מפסוק זה שלפנינו צ"ע דאפשר למפרכא מעיקרא, לפי מש"כ במכילתא פ' בשלח בענין שהתלוננו ישראל על חוסר המים, אמרו למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא, דרשו על זה במכילתא, אותי ואת מקני, השוו בהמתם לגופם, מכאן אמרו בהמתם של אדם היא חייו, אדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, ע"כ. והיינו משום דבהמתו של אדם היא כגופו, וכמש"כ המג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז בשם הסמ"ג דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כמו פקוח נפש שדוחה שבת, והיינו משום דבהמתו כגופו, וא"כ אין ראיה מכאן שבעלמא חסה תורה על ממונן של ישראל, די"ל שאני הכא דחס הקב"ה על בהמתן של ישראל משום דכגופן דמי ולא כממונן, וצ"ע.
ועיין בספרי פ' ראה (ט"ו ט"ו) הובאה דרשה בזה"ל, ר' שמעון אומר, פסח וסוכות שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה, עצרת שהיא עונת מלאכה אמרה תורה שאינה אלא יוס אחד, מלמד שחסה התורה על זמנן של ישראל שלא יבטל ממלאכה, והיינו על ממונם, והיא דרשה פשוטה ומבוארה בטעם ומפורשת כמעט בתורה, וצ"ע טובא שלא הביאוה בסוגיא שבכאן ללמוד ממנה שהתורה חסה על ממונן של ישראל בעוד שהביאו הדרשה שלפנינו שהיא רק רמז קל.
ויש ליישב משום דבאמת אותה דרשה היא רק אליבא מאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, דאל"ה הרי גם פסח וסכות אינם אסורים במלאכה כל שבעה וכל שמונה, וא"כ מכיון דדעת הרבה חכמים דמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן, א"כ לא מתקיימא דרשה זו, וא"כ ממילא בטלה הראיה דהתורה חסה וכו', ולכן לא הביא דרשה זו דלא נחית לפלוגתא, ודו"ק. ואין להאריך עוד.
ודע שכתב המג"א בסי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס' חסידים דהא דאמרו חז"ל (גיטין ס"ב א') אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו היינו רק באכילה אבל בשתי' האדם קודם, והביא ראיה מלשון שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה (פ' חיי) עכ"ל, ויש להעיר למה אינו מביא ראיה לזה מלשון שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם.
ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, י"ל ע"פ מש"כ תוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתי' יש צער הגוף לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, וכמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ה' סי"ד דכל דבר שיש בו צורך אדם אין בו משום צער בעלי חיים, וא"כ מכש"כ צער האדם. ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשהוא רעב, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. .
(מנחות ע"ו ב׳)