1לא אכלתי. מניין שהשתיה בכלל אכילה, אמר ר' אבא, דכתיב לא אכלתי באוני ממנו סגנראה דר"ל דהא גם השתי' בזה אסור לאונן כיון דההנאה במעש"ש צריך להיות בשמחה כדכתיב ושמחת, והאונן אסור בשמחה. ובפרטי הדין שתיה בכלל אכילה מבואר לפנינו בפ' אחרי בפסוק נפש. מכם לא תאכל דם, עי"ש וצרף לכאן.
.
(ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"א)
2באני. הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות סדעיין מש"כ לעיל אות ס' וצרף לכאן.
[מעש"ש פ"ה מי"ב].
3ממנו. א"ר יצחק, מניין לערל שאסור במעשר, נאמר ממנו במעשר ונאמר ממנו בפסח, מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו סהבפסח כתיב אל תאכלו ממנו נא וכתיב כל ערל לא יאכל בו, ועיקר הלמוד הוא כיון דמצינו דאסר הכתוב את הערל בפסח מפני שהוא קודש, א"כ ממילא מבואר שגם במעשר אסור שגם הוא נקרא קודש, ומסמיך זה בגז"ש מדמיון המלות כנהוג בש"ס, ומכאן ילפינן לכל הקדשים כמבואר בירושלמי יבמות פ"ח ה"א, ועיין בסוגיא כאן ולפנינו בפ' אמור (כ"ב ד').
.
(יבמות ע"ד א')
4ולא בערתי ממנו. ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא סומפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, לא תבערו אש, וכדומה. וכלומר שהתרומה בשעת בעורה מותר ליהנות ממנה לא כמו מעש"ש כבדרשה הקודמת, ולכן קיי"ל שהתרומה לעולם לכהן בין טהורה בין טמאה, והטהורה נאכלת להם והטמאה יהנו בשריפתה. ונ"מ בזה"ז לענין חלה שנקראת תרומה מותר ג"כ ליהנות ממנה בשעת שריפתה, וכבר בא ענין דרשה זו לפנינו בפ' קרח בפ' משמרת תרומתי ועיי"ש.
.
(יבמות ע"ג ב')
5בטמא. הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות סזעיין מש"כ בפ' הקודם אות ס' וצרף לכאן. וענין הטומאה שהי' הוא טמא וטימא להמעש"ש כשהפרישו, אבל אם הי' הטבל טמא מפרישו ופודהו.
[מעש"ש פ"ה מי"ב].
6בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא סחכלומר בין שהאוכל טמא והמעשר טהור בין שהאוכל טהור והמעשר טמא. וי"ל דמדייק כן מדלא כתיב ולא בערתי ממנו בטומאתי כמו דכתיב לא אכלתי ממנו באוני אלא בטומאה סתם משני הצדדים.
.
(יבמות ע"ג ב')
7בטמא. מניין למעשר שני שנטמא שאין מדליקין בו, ת"ל ולא בערתי ממנו בטמא סטגם כאן כמו בדרשה הקודמת מפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, יעו"ש. ועיין בכ"מ פ"ג ה"ב ממעש"ש הביא מקור לדין זה מדיוק בגמרא יבמות, אבל הנה זה דרשה מפורשת בירושלמי כאן.
.
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)
8ולא נתתי וגו'. במה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שהוא אסור לחי, אם לחי הוא אסור – למת לא כש"כ, אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, מכאן לסיכה במעש"ש חוץ לחומת ירושלים שעובר בעשה ער"ל אעפ"י שאינה בלאו משום דאינה בכלל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' (פ' ראה) מ"מ בעשה הוא עובר, וטעם הלמוד מכאן הוא דר"ל דהא דבר שאסור לחי דמעש"ש לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולא לצרכיו ולמלבושים, וא"כ כש"כ למת הוא דאסור ולמה אצטריך, אלא איזה דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם סך ממנו למת עובר בעשה הוא, דבכלל לא נתתי הוא, והוא הדין לענין חוץ לחומה, דנהי דאין בכלל לאו דלא תוכל לאכול מ"מ בכלל עשה הוא.
והנה כבר נתעוררו המפרשים במ"ש הירושלמי במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דמשמע דאין סברא לאוקים בכ"ז, וכ"מ בבבלי יבמות ע"ד ב' ובאמת במשנה י"ב פ"ה דמעש"ש מוקים בפשיטות דהאי לא נתתי ממנו למת פירושו לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין, ועיין בתוס' יבמות שם ד"ה ליקח ובנימוקי רמב"ן כאן, והרבה עמלו בישוב הסוגיות.
אך אמנם י"ל פשוט דפשטות הכתוב איירי בסיכה, יען דלארון ותכריכין א"צ קרא כמש"כ, ורק המשנה תפרש שאם נתן לארון ותכריכין אינו יכול להתודות, וכן לענין טומאה ולא בערתי ממנו בטמא איתא במשנה הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות וה"נ כן, ודו"ק.
.
(ירושלמי מעש"ש פ"ב הי"א)
9למת. לא לקחתו ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים עאכי לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת וזה ארון ותכריכים, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת, וכן לא נתתיו לאוננים אחרים כלומר לא גרמתי שיאכל בעצבות אלא בשמחה כדינו כדכתיב ביה ושמחת.
[מעש"ש פ"ה מי"ב].
10למת. אמר ריש לקיש א"ר סמיא, מניין למעשר שנטמא שמותר לסוכו עבר"ל אעפ"י דבעלמא קיי"ל סיכה כשתיה (נדה ל"ב א') והוי כמאן דשתי בטומאה.
, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה עגר"ל איזו דבר ששייך בחי ובמת והתורה התירה לחי ואסרה למת הוי אומר זה סיכה, וע"ע מש"כ לעיל אות ע'.
.
(יבמות ע"ד א')
11שמעתי וגו'. שמעתי בקול ה' אלהי – הביאותיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי אחרים בו עדשנתתי להם בפנים יפות ובשמחה. והנה אינו מבואר איפה מרומז בלשון שמעתי וגו' הביאותיו לבית הבחירה, והמפרשים לא בארו מאומה, ויתכן לומר דרומז למ"ש במעש"ש (פ' ראה) כי ירחק ממך המקום וגו' ונתתה בכסף וגו', ועצה זו מונעת מלקיים המצוה כמאמרה, היינו להביא גוף המעש"ש לירושלים, על זה אמר שמעתי בקול ה' אלהי, כלומר שהבנתי כונת הקב"ה ורצונו שלכתחלה טוב להביא גוף המעש"ש לירושלים, ואף כי היה רחוק הדרך ממני וקשה היה עלי הדבר להובילו ועפ"י הדין הייתי פטור, בכ"ז התחזקתי והביאותיו, אותו עצמו, לבית הבחירה, ודו"ק.
[מעש"ש פ"ה מי"ב].