1על בשר אדם. ת"ר, הסך בשמן המשחה לבהמה ולכלים ולמתים ולעובדי כוכבים פטור, מאי טעמא, בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך, מתים, כיון דמת – מת מקרי ולא אדם, עובד כוכבים – כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך נהפירש"י לא ייסך כתיב בשני יודי"ן, שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך, דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא, עכ"ל, ויש להעיר במש"כ הוא עצמו בב"מ נ"ד ב' דלא אשכחן גורעין ומוסיפין באמצע התיבה, וצ"ל בכונתו דלא אשכחן ע"פ רוב, אבל בודאי יש מקומות שגורעין ומוסיפין גם באמצע התיבה. וראיה מכרחת לזה, שכן מצינו מפורש בבכורות מ"ד ב' בדרשה מרוח אשך שפירושו מראיו חשוכין, ומפרש בגמרא גורעין ח' מן מרוח ושדינן אאשך, ואל"ף מן אשך שדינן אמרוח וקרינן מראו חשך. ובסנהדרין ד' ב' הביאו תוס' מירושלמי מחלוקת חכמים אם גורעין ומוסיפין גם באמצע תיבה, ותימא שלא הביאו מסוגיא שלפנינו. .
(שם ו׳ ב׳)
2על בשר אדם. תנא רב חנניא, מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך נוומשמע ליה דכל אדם במשמע ואפילו כהן גדול. ונראה דאין האיסור כאן משום סיכת שמן המשחה, דהא באמת קיי"ל כר' יהודה בסוגיא כאן וע"ב) דמלכים וכהנים אינם בכלל איסור זה, משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני לאו זרים אצלו [עיין לפנינו בפסוק הבא], אלא כאן האיסור מפני שלקח השמן מעל ראשו והוי ליה נהנה מדבר קדושה, כי כשהוא על ראשו הוי ליה שמן קדושה שנעשתה בו מצוה, ולא שייך לומר דאחר המשיחה הוי ליה דבר שנעשה מצותו ושוב אין מועלין בו, יען משום דכל זמן שהוא לח על ראשו הוי בכלל משיחה דזו היא מצות משיחה, ושם איירי בסתם שמן המשחה שהוכן למצותו.
ורמב"ם פ"א ה"י מכלי המקדש חילק בין דין זה לדינא דר' יהודה שהסך לכהנים פטור, דכאן בסיכה והתם איירי בנתינה, יעו"ש, ואין דבריו מבוררין לי, דהא בדברי ר' יהודה איתא מפורש הלשון הסך משמן המשחה, וגם על הפסוק ואשר יתן מפרש הגמרא כמה יסוך, הרי דלא משמע להגמרא לחלק בין נתינה לסיכה, ולדעתי נראה ברור כמש"כ, דכאן איירי שסך מאותו השמן שעל ראשו והתם איירי בסתם שמן המשחה שעוד לא נעשית בו מצותו, ומדוייק הלשון שנטל משמן המשחה שעל ראשו, וכן מתבאר מהטעם שאמרו בגמרא כאן על דין זה שכל זמן שהשמן על ראשו נקרא נזר אלהיו על ראשו, יעו"ש, ודו"ק. .
(שם ז׳ א׳)
3ובמתכנתו. ת"ר, המפטם את השמן נזפיטום בארמית הוא רקיחה בעברית וכן הוא בתרגום ירושלמי על מעשה רוקח. כדי ללמד בו או למסרו לצבור פטור, דאתיא במתכנתו מן במתכנתה דקטורת וכתיב בקטורת (פ׳ ל"ז) לא תעשו לכם, לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור נחואמנם א"א לומר דנקיש גם קטורת לשמן המשחה, מה שמן כי מפטם לחציין פטור, כבדרשה הבאה, כך קטורת, ובאמת בקטורת חייבין גם בעשיה לחציין כמבואר לקמן בפסוק ל"ז, יען דבשניהם יש דרשות מיוחדות המורות פטור בזה וחיוב בזה, כפי שיבא להלן בפרשה. .
(כריתות ה' א׳)
4לא תעשו כמהו. אמר רבא, שמן שפטמו לחצאין פטור, דכתיב לא תעשו כמהו, כמהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי נטענין הפטימה לחציין הוא שהכינו וערכו בחצי משקל הסממנים ובחצי מדת השמן המבואר בתורה. וטעם הפטור הוא מפני שחצי שיעור אינו ראוי לתעודתו, ולא כמו קטורת שפטמו לחצאין דחייב משום דקטורת ראויה להקריב גם מחצה, כפי שיתבאר בסמוך פסוק ל"ז. .
(שם שם)
5קדש הוא. קדש הוא קדש יהיה – כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש סבתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי של קודש. וטעם דרשה זו נבאר לקמן בפסוק ל"ז אות נ"ה יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ו׳ א׳)