אם כל חי. [תניא, האשה עם בעלה] עולה ואינה יורדת, מאי קרא, אמר ר' אלעזר, כי היא היתה אם כל חי – לחיים נתנה ולא לצער ללכאורה אינו מבואר מה שמוציא הלשון אם כל חי מפשטי', וי"ל דמדייק דהלשון כל חי כולל כל מיני ברואים חיים אשר בעולם, גם בהמות וחיות ועופות, ולפי"ז הלא לא יתכן לומר שחוה היתה אם כל הברואים, כי הלא היא רק אם מין האדם לבד, ולכן מוציא הלשון לדרשא כפי שיתבאר.
ודריש דהלשון חי שבכאן אינו מלשון הרגיל חי ולא מת, אלא מלשון שמחה ורוממות הנפש, מלשון הכתוב ותחי רוח יעקב, ואמרו במדרש ששרתה עליו אז רוח הקודש הבאה מתוך שמחת הנפש, וכן להחיות רוח שפלים (ישעיהו נ״ז:ט״ו), ובתענית (כ"ז ב') שאנשי משמר לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ויגיעה וימותו, ור"ל יחלישו עצמם, ובתמיד ל"ב א' שאלו מה יעשה אדם ויחיה והשיבו ימית עצמו, כלומר ישפיל עצמו, ובמ"ר קהלת על הפסוק ואין שלטון ביום המות, אין מות אלא השפלה, ובב"מ צ"ה א' מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא, ובפ"א מי"ג דאבות ודלא יליף קטלא חייב, כלומר עונש, ובלשון הכתוב באיוב י"ג הן יקטלני לו איחל, שפירושו אפילו אם יצערני ויחלשני בכ"ז לו איחל. ובזה יתבאר לשון התורה וגם בעליו יומת (פ' משפטים) שפירושו יענש, ועיי"ש בנמוקי רמב"ן, וכן יתבאר בזה כונת לשון התלמוד (ברכות ס"ג ב') אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שהפירוש הוא שמצטער עצמו עליה, דא"א לפרש במת ממש, דשוב לא שייך בו קיום התורה, – ולפי כל זה יתבאר שהלשון חי, לבד הוראתו העצמית חי ממש שהנשמה בקרבו, מורה גם היפך הוראת הלשון מת שבארנו, כלומר, לא עצוב ולא מצטער, לא רוח נמוכה ולא נפש שפלה, אלא בעל נפש רחבה מתוך שמחה וטוב לב ונחת רוח.
וכה מפרש כאן הלשון אם כל חי – אם שלמות החיים, השמחה והרצון ונחת רוח. ובאור ענין זה יתכן לפרש, כי אחרי שנתקללה חוה מהקב"ה לא רצה הקב"ה שתוסף להצטער עוד ע"י אנשים, ואחרי שבכלל אשה רשות בעלה עליה, לכן הזהיר הקב"ה שתהי' רק עולה עמו ואינה יורדת עמו, כלומר שתהנה רק מזכיותיו ומיתרונותיו, אבל אינה מחויבת להזקק לחסרונותיו ופחיתותיו, וכפי שיתבאר עוד.
ונ"מ בזה לענין כמה דברים, כמו אם בנות משפחתה אינן רגילין להניק בעצמן את ילדיהן אלא שוכרות להן מיניקות ובנות משפחתו מיניקות בעצמן, שומעין לה ולמנהג משפחתה, משום דעולה עמו ואינה יורדת עמו, כלומר, אם הי' הדבר להיפך היתה היא נהנית מזכות משפחתו, אבל עתה אינה יורדת לפחיתות משפחתו, והוא הדין לענין המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מחויבת לעשות כאלה שאין בני משפחתה נוהגין לעשות, ע' באה"ע סי' פ'. וכן לענין כבוד קבורתה, שאם הי' כבודה מרובה מכבודו קוברין אותה לפי כבודה, ע' באה"ע סי' פ"ט. ובמרדכי פי"ג דכתובות כתב דמהאי טעמא אם אשתו אינה יכולה לדור בבית חמיה מפני הקטטה חייב הבעל לתת לה מזונות בבית אביה. –
וע' בשו"ת מהרי"ט ח"ג סי' מ"ח דאין בכלל זה לענין כתובה שאם הי' מנהג עירו משונה ממנהג עירה לא אמרינן בזה עולה עמו ואינה יורדת עמו, וצ"ל בטעם הדבר, דכיון דמנהג כללי הוא אין בזה משום ירידה לה ואזלינן בתרי'. .
(כתובות ס"א א')
ודריש דהלשון חי שבכאן אינו מלשון הרגיל חי ולא מת, אלא מלשון שמחה ורוממות הנפש, מלשון הכתוב ותחי רוח יעקב, ואמרו במדרש ששרתה עליו אז רוח הקודש הבאה מתוך שמחת הנפש, וכן להחיות רוח שפלים (ישעיהו נ״ז:ט״ו), ובתענית (כ"ז ב') שאנשי משמר לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ויגיעה וימותו, ור"ל יחלישו עצמם, ובתמיד ל"ב א' שאלו מה יעשה אדם ויחיה והשיבו ימית עצמו, כלומר ישפיל עצמו, ובמ"ר קהלת על הפסוק ואין שלטון ביום המות, אין מות אלא השפלה, ובב"מ צ"ה א' מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא, ובפ"א מי"ג דאבות ודלא יליף קטלא חייב, כלומר עונש, ובלשון הכתוב באיוב י"ג הן יקטלני לו איחל, שפירושו אפילו אם יצערני ויחלשני בכ"ז לו איחל. ובזה יתבאר לשון התורה וגם בעליו יומת (פ' משפטים) שפירושו יענש, ועיי"ש בנמוקי רמב"ן, וכן יתבאר בזה כונת לשון התלמוד (ברכות ס"ג ב') אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שהפירוש הוא שמצטער עצמו עליה, דא"א לפרש במת ממש, דשוב לא שייך בו קיום התורה, – ולפי כל זה יתבאר שהלשון חי, לבד הוראתו העצמית חי ממש שהנשמה בקרבו, מורה גם היפך הוראת הלשון מת שבארנו, כלומר, לא עצוב ולא מצטער, לא רוח נמוכה ולא נפש שפלה, אלא בעל נפש רחבה מתוך שמחה וטוב לב ונחת רוח.
וכה מפרש כאן הלשון אם כל חי – אם שלמות החיים, השמחה והרצון ונחת רוח. ובאור ענין זה יתכן לפרש, כי אחרי שנתקללה חוה מהקב"ה לא רצה הקב"ה שתוסף להצטער עוד ע"י אנשים, ואחרי שבכלל אשה רשות בעלה עליה, לכן הזהיר הקב"ה שתהי' רק עולה עמו ואינה יורדת עמו, כלומר שתהנה רק מזכיותיו ומיתרונותיו, אבל אינה מחויבת להזקק לחסרונותיו ופחיתותיו, וכפי שיתבאר עוד.
ונ"מ בזה לענין כמה דברים, כמו אם בנות משפחתה אינן רגילין להניק בעצמן את ילדיהן אלא שוכרות להן מיניקות ובנות משפחתו מיניקות בעצמן, שומעין לה ולמנהג משפחתה, משום דעולה עמו ואינה יורדת עמו, כלומר, אם הי' הדבר להיפך היתה היא נהנית מזכות משפחתו, אבל עתה אינה יורדת לפחיתות משפחתו, והוא הדין לענין המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מחויבת לעשות כאלה שאין בני משפחתה נוהגין לעשות, ע' באה"ע סי' פ'. וכן לענין כבוד קבורתה, שאם הי' כבודה מרובה מכבודו קוברין אותה לפי כבודה, ע' באה"ע סי' פ"ט. ובמרדכי פי"ג דכתובות כתב דמהאי טעמא אם אשתו אינה יכולה לדור בבית חמיה מפני הקטטה חייב הבעל לתת לה מזונות בבית אביה. –
וע' בשו"ת מהרי"ט ח"ג סי' מ"ח דאין בכלל זה לענין כתובה שאם הי' מנהג עירו משונה ממנהג עירה לא אמרינן בזה עולה עמו ואינה יורדת עמו, וצ"ל בטעם הדבר, דכיון דמנהג כללי הוא אין בזה משום ירידה לה ואזלינן בתרי'. .
(כתובות ס"א א')