ושסע אותו. אותו – כשר ולא הפסולים קיטר"ל אע"פ דקיי"ל דגם פסולה אם עלתה על המזבח בדיעבד לא תרד [ע"ל ר"פ צו], מ"מ א"צ שסוע אלא קרבה כמו שהיא.
אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע קכטעם אלה הדרשות מדלא כתיב ושסעהו, כמו בשופטים י"ד וישסעהו, וכן ויחטאהו.
. (תו"כ)
בכנפיו. לרבות את העור קכאר"ל שאין צריך להפשיט את העור כמו בעולת בהמה. וטעם הרבוי מלשון בכנפיו, כפי דמשמע מרש"י בפסוק זה ובגמ' וכן מתוס' דכנף היינו נוצה שהוא השער שבעור, וא"כ נתרבה העור שבו נשרשו הנוצות [ולחנם נדחק הרש"ש על מה שפירש"י ותוס' כאן ענין נוצה, יען דלדידהו כנף היינו נוצה, ופרשו הדבר], אבל הרמב"ן הרבה לטעון על פירש"י בפ' זה דכנף הוא נוצה, אלא דכנף הוא העשוי לעוף בו, והב' דבכנפיו הוא ב' המקום, כלומר במקום כנפיו דהיינו מגבו, וחדוש גדול שלא הביא דרשת הגמ' שלפנינו שתתבאר רק ע"פ פירש"י. אך אמנם גם לרמב"ן אפשר לפרש דרשה זו, דמדלא אמר הכתוב מפורש ושסע אותו מגבו בא לרמז ולרבות עוד ענין אחד שא"צ להפשיט העור, והוא משום דשם כנף מורה על הכסוי, כמו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיהו ל׳:כ׳), גלה כנף אביו, שפירושו כסוי אביו, והוי הפי' בכנפיו – בכסויו, דהיינו בעורו שהוא מכסה את הבשר, ומבואר שא"צ להפשיט את העור, וזהו בכנפיו – לרבות את העור.
. (שבת ק"ח א')
לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר קכבר"ל והקטיר מ"מ אפילו הבדיל. ויתכן דדריש כן מדכתיב בענין זה שני פעמים והקטיר (פ' ט"ו ופ' י"ז), ועיין זבחים ס"ה א', משא"כ בחטאת העוף לקמן דכתיב ולא יבדיל (פ' ח') אם הבדיל פסול. וטעם הדבר משום דלא יבדיל דהתם בהכרח לפרש לעכוב משום דאי לרשות שא"צ להבדיל לא הו"ל כלל לכתוב זה דמהיכי תיתא הו"א שצריך להבדיל, משא"כ הכא הו"א דכמו בעולת בהמה צריך לנתחה לנתחים כמו כן עולת העוף צריך להבדיל אשמעינן שא"צ להבדיל אבל באמת אם הבדיל כשר, ודו"ק.
. (תו"כ)