תורה תמימה על התורה · דברים · פרק 12 · פסקה 12

ובניכם ובנתיכם וגו'. החביב חביב קודם ^לזר"ל חושב לפי ערך החביבות, שהבן חביב לאדם יותר מן הבת, וכן יתר השמות שבפסוק. [ספרי].

והלוי אשר בשעריכם. תניא, כל מקום שאתה מוצא את הלוי הזה לומד, תן לו חלקו ^לחהראב"ד פירש דהכונה אם הלוי לומד תורה וכמש"כ בד"ה ב' ל"א ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', והגר"א ז"ל מחק את שתי התיבות הזה לומד, ואולי טעמו הוא ע"פ המבואר לקמן פרשה י"ד פ' כ"ז והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך, להגיד מה גרם, כלומר סיבת הצווי לא תעזבנו הוא מפני כי אין לו חלק ונחלה עמך בארץ, וא"כ הרי אין נ"מ בין אם הוא לומד תורה או לא, כיון שאין לו מקור אחר למחייתו, ולכן מחק כלל אלו התיבות, אבל עם כ"ז לדעתי קשה למחוק שתי תיבות בכלל, כי איך נסתבבו ובאו.
אבל לולא דבריהם היה אפשר לקיים הגירסא בתקון קל ובמקום הלשון הזה לומד צ"ל הוי למוד, והוי הביאור כל מקום שאתה מוצא את הלוי הוי למוד ליתן לו חלקו, כלומר הוי רגיל ליתן לו, יען כי אין לו חלק ונחלה אתכם, והלשון הוי למוד רגיל בחז"ל ע"ד הפירוש הרגל ומנהג, כמו בויק"ר ס"פ כ"ה אם היה למוד לקרות ואם היה למוד לשנות, והוא במקום הלשון בגמרא יומא י"ח א' אם היה רגיל לקרות וכו' ובהוריות י"ג ב' לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב, וזה המאמר איתא בברכות ס"ב א' לעולם ינהיג אדם עצמו, ובפי"א משנה י' דתרומות בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה לבא אצל אביה, ובפ"ד מ"ד מדמאי ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו, ובסנהדרין ע"ב א' בבן סורר ומורה, ומבקש למודו ואינו מוצא, כלומר מבקש הרגלתו, והוא כלשון הכתוב פרא למוד מדבר (ירמיה ב' כ"ד), והרבה כהנה, והענין מבואר.
גם י"ל דהלשון לומד ט"ס הוא וצ"ל לומר (ברי"ש) – תן לו חלקו, והכונה, לא משלך אתה נותן לו ומשמחו כ"א חלקו הוא, הוא נוטל. והדיוק הוא מדלא כתיב ולוייכם (בכנוי) אשר בשעריכם כמ"ש מקודם בניכם ובנותיכם עבדיכם וגו', וכמ"ש במקום אחר וגרך אשר בשעריך, מזה משמע דאין הלוי מתיחס אליהם כמו אלה הנזכרים כ"א שלו הוא נוטל. והוי כונת הלשון לומר כמו בא הכתוב לומר. .
(שם)