1בין איש לאשתו. מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה פזלבד נדרי ענוי נפש שמבואר לעיל בפ' י"ד, מיפר עוד נדרים השייכים לחיי אישות, כמו אם נדרה שלא תשמש מטתו או שלא תכחול ולא תתקשט וכדומה. והחילוק שבין נדרי ענוי נפש ובין דברים שבינו לבינה נתבאר לעיל בפסוק י"ד, יעו"ש.
.
(נדרים ס"ח א׳)
2בין איש לאשתו וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, בין איש לאשתו בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה פחהנה אנו אין לנו צורך בדרשה זו לפי מה דקיי"ל דהפסוק דלעיל (ז') ואם היו תהיה לאיש איירי בארוסה דכבר נתבאר שם דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות עיי"ש בארוכה, ורק תנא דבר"י ס"ל דהפסוק ההוא איירי בנשואה הוכרח ליליף דין זה מכאן. ובכ"ז העתקנו דרשה זו להיותה מכוונת לענין בלשון הפסוק והדין אמת.
.
(שם שם)
3בין איש לאשתו וגו׳. בין איש לאשתו בין אב לבתו, מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל המדות שאמרנו פטכי יש כמה ענינים שמפורשין בבעל ומצרפין אותם לדיני אב, וכן להיפך, כמו שבבעל קיי"ל (ר"פ ט') שהנאה היא הפרה, והקמה הוי ביום שמעו כמו הפרה, ושמיפר רק נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך באב [וכדרשה הבאה] וכמו האב מיפר נדרים ושבועות כך בבעל [עיין ירושלמי נדרים פי"א ה"א], לבד הענינים שמפורשים רק באב ולא בבעל, כמו שאם מת האב לא נתרוקן רשות כלומר לארוס וכשמת הארוס נתרוקן הרשות לאב [פסוק ז' ובסמוך פסוק זה], וכן שהבעל מיפר בבגר ולא האב [פסוק ד'].
[ספרי].
4בין אב לבתו. בין איש לאשתו בין אב לבתו, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש ונדרים שבינו לבינה אף האב אין מיפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש ונדרים שבינו לבינה צר"ל דברים השייכים בין אשה לבעלה כמו שלא תכחול ושלא תרחוץ וכדומה. והרמב"ם לא פסק כן בפי"א ה"א מנדרים אלא דהאב מיפר כל נדרי בתו, ונשאל על זה מחכמי לוני"ל למה פסק שלא כהיקש זה, והשיב שסומך הוא על פשטות הכתוב דכתיב באב סתם כל נדריה ואסריה ובבעל כתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש [ותשובתו כתובה בשו"ת הרמב"ם סי' ל"ה, דפוס לפסיא], אבל כבר חלקו עליו דאין סמך זה כדאי לדחות דרשת הירושלמי וספרי [בדרשה דלעיל], עיי"ש בכ"מ ובבאורי הגר"א ליו"ד סי' רל"ד סעיף נ"ח.
ועוד כתב הרמב"ם בתשובה הנ"ל ליישב דעתו דמה שייך באב ובת דברים שבינו לבינה, דמה איכפת לאב דברים שבין אשה לבעלה אם תפקוס ותכחול או לא, יעו"ש, ותמה אני על שאלה זו, כי בודאי כל אב רוצה בתקנת בתו שתתחבב על בעלה, ואם פנויה היא דואג שיקפצו עליה לנושאה וכמ"ד סברא כזו בכתובות נ"ב לענין כתובת בנין דכרין הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה כי היכי דקפצי עלה ונסבי לה. ומצינו בגמרא כמה ענינים שעושין כדי לחבב אשה על בעלה ובודאי רצון אב בזה, וזה פשוט.
.
(ירושלמי נדרים פי"א ה"א)
5בנעריה בית אביה. האב זכאי בבתו בכסף קדושיה ובמציאתה ובמעשה ידיה, דכתיב בנעוריה בית אביה – כל שבח נעורים לאביה צאפשוט דאיירי בבתו קטנה או נערה, ומשמע ליה דכונת הלשון בנעוריה בית אביה שבנעוריה היא ברשות אביה, וכל אשר לה – לו הוא.
והנה אע"פ דבגמרא דחו דרשה זו ואמרו בהפרת נדרים הוא דכתיב וממונא מאיסורא לא ילפינן בכ"ז העתקנו דרשה זו, יען כי כפי הנראה בא דחוי זה שבגמרא רק בדרך פלפול בעלמא, אבל באמת דרשה עקרית ואמתית היא, יען כי דרשה זו דשבח נעורים שייך להאב מצינו בכ"מ לענין דינא. וראיה נאמנה לזה שכן הרמב"ם בפיה"מ כאן הביא מפורש דרשה זו וז"ל, אלו הענינים שהאב זוכה בהם כל זמן שבתו נערה לפי שנאמר בנעוריה בית אביה ובאה הקבלה כל שבח נעורים לאביה, עכ"ל. הרי שלא חשש לדחית הגמרא והיינו מטעם שכתבנו, וכ"כ רש"י בב"ק פ"ז א' על מ"ש בגמרא שם כל שבח נעורים לאב דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ואפילו כסף קדושין, עכ"ל, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפ' ויצאה חנם.
.
(כתובות מ"ו ב׳)
6בנעריה בית אביה. האב זכאי בבתו בהפרת נדריה, דכתיב בנעוריה בית אביה צבפירש"י דה"ק בנעוריה – ברשות אביה היא, ואע"פ דהא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה (פ' ו') אך אי לאו פסוק זה הו"א דההוא בקטנה איירי.
.
(כתובות מ"ז א׳)
7בנעריה בית אביה. מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, דאמר קרא בנעוריה בית אביה צגאיירי בארוסה, שאביה ובעלה [ארוס שלה] מפירין נדריה, כמבואר לעיל פ' ז', ואם מת האב לא נתרוקן כל הרשות לארוס שיפר כולו, אלא שקיימין נדריה. וטעם הדיוק מפסוק זה פירש המפרש דכל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה, עכ"ל. ויש להוסיף באור ע"פ מש"כ התוס' בקדושין ה' א' ד"ה על מנת דהלשון בית אב כולל גם לאחר מיתת האב, וראיה מתמר דכתיב בה (פ' וישב) שבי אלמנה בית אביך ואז היה אביה כבר מת, וא"כ כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל עדיין נקרא עליה רשות האב, ומכיון שהאב איננו ורשות הבעל עדיין אין עליה שעדיין לא נשאת לכן אין ביכולת הארוס לבדו להפר, ובענין זה יפה כח האב שאם מת הארוס מיפר האב לבדו כמבואר לעיל בפ' ז', ושם נתבאר טעם הדבר.
.
(נדרים ע׳ א')