מאת המדינים. והלא מואבים היו תחלה לדבר אר"ל תחלת סבת ההסתה שהסית ויעץ בלעם לבלק כנגד ישראל היה מואב, וכדכתיב ריש פ' בלק ויגר מואב, ויאמר מואב אל זקני מדין.
, אלא שעשו שלום עם מדין להלחם בישראל, ולמה נאמר מדינים, שהיו מתדיינים עם ישראל בשהיה להם דין ומדון עם ישראל, ומדון עם מדין הוא לשון נופל על לשון, ולכן נקראת הנקמה ע"ש מדין. והא שעשה מואב עם מדין שלום ביניהם, מבואר לפנינו ריש פרשה בלק. –
ועיין בילקוט כאן איתא עוד דרשה על פסוק זה בזה"ל, נקום נקמת המדינים, נקום נקמת, אחת כנגד מדין ואחת כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה בעצה רעה על ישראל, ומה נשתנה מדין ממואב שנאמר נקום מאת המדינים, ובמואב כתיב (פ' דברים) אל תצר את מואב, אלא שהיה דוד עתיד לצאת ממואב, א"ל הקב"ה לישראל המתינו לי, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואח"כ עשו נקמה בהם, וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקב"ה בידו שנאמר ויך את מואב, ע"כ, וקיצור מדרשה זו באה בגמ' ב"ק ל"ח ב', כבסמוך.
ועפ"י דרשה זו יתיישב היטב קושית התוס' בב"ק שם במה דאיתא שם בגמ' על מה שצוה הקב"ה את משה אל תצר את מואב, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות [עד שהיה דרוש להקב"ה לצותו], אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים, מואבים עצמן לא כש"כ, אמר לו הקב"ה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית, ע"כ. והקשו התוס' ממ"ד במ"ר דכששלח דוד את יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים וביקש לאבדם והביאו לו אסטראות [תעודות] שלהם אל תצר את מואב, והשיב דוד שהם פרצו גדר תחלה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם וכו', ומשמע שמאותה שעה הותר, ותירצו דדחויא בעלמא השיב וכו' עכ"ל. ולענ"ד זה דוחק, אבל האמת, כי עפ"י דרשת הילקוט הנ"ל מבואר בפשיטות מאד, דרק עד שנולדה רות קיים הצווי אל תצר את מואב, וממילא בימי דוד הותר, ודו"ק. [ספרי].
ועיין בילקוט כאן איתא עוד דרשה על פסוק זה בזה"ל, נקום נקמת המדינים, נקום נקמת, אחת כנגד מדין ואחת כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה בעצה רעה על ישראל, ומה נשתנה מדין ממואב שנאמר נקום מאת המדינים, ובמואב כתיב (פ' דברים) אל תצר את מואב, אלא שהיה דוד עתיד לצאת ממואב, א"ל הקב"ה לישראל המתינו לי, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואח"כ עשו נקמה בהם, וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקב"ה בידו שנאמר ויך את מואב, ע"כ, וקיצור מדרשה זו באה בגמ' ב"ק ל"ח ב', כבסמוך.
ועפ"י דרשה זו יתיישב היטב קושית התוס' בב"ק שם במה דאיתא שם בגמ' על מה שצוה הקב"ה את משה אל תצר את מואב, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות [עד שהיה דרוש להקב"ה לצותו], אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים, מואבים עצמן לא כש"כ, אמר לו הקב"ה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית, ע"כ. והקשו התוס' ממ"ד במ"ר דכששלח דוד את יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים וביקש לאבדם והביאו לו אסטראות [תעודות] שלהם אל תצר את מואב, והשיב דוד שהם פרצו גדר תחלה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם וכו', ומשמע שמאותה שעה הותר, ותירצו דדחויא בעלמא השיב וכו' עכ"ל. ולענ"ד זה דוחק, אבל האמת, כי עפ"י דרשת הילקוט הנ"ל מבואר בפשיטות מאד, דרק עד שנולדה רות קיים הצווי אל תצר את מואב, וממילא בימי דוד הותר, ודו"ק. [ספרי].