1אם אחרת יקח. אמה העבריה נקנית בשטר, דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת בה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר פואף על פי שכבר בפסוק ז' בא למוד על זה מדרשה לא תצא כצאת העבדים, דדרשינן אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר – מפרש בגמרא דאותה דרשה אצטריך למאן דאמר שטר אמה עבריה אב כותבו ולא אדון, וא"כ אין זה דומה לשטרי קדושין שהבעל כותב בתך מקודשת לי וא"כ אי אפשר לדמות זה לשטרי קדושין ואצטריכא אותה דרשה. .
(קדושין ט"ז א׳)
2אם אחרת יקח. האשה נקנית בכסף דכתיב אם אחרת יקח לו, מה אמה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף פאוקנין אמה ילפינן לעיל בפסוק ח' בדרשה והפדה ובפסוק הסמוך בדרשה ויצאה חנם אין כסף. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)
3אם אחרת יקח לו. מכאן אמרו חייב אדם להשיא בנו קטן, ובמקום אחר הוא אומר (פ׳ ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לראות את בני בניך – בזמן שאתה משיא את בניך קטנים פבהנה פסוק זה מוסב על הקודם ואם לבנו ייעדנה ואמר שאם יקח האב [היינו האדון] לבנו אשה אחרת בכ"ז לא יגרע שארה כסותה ועונתה של האמה. והנה אם איירי בבנו גדול קשה מאי אצטריך לאשמעינן שלא יגרע פשיטא היא, דמהיכא תיתא הו"א שיגרע כיון שהחיובים האלה של החדשה הוא על הבן וא"כ נשארו חיובי האמה על האדון כבתחלה, אלא ע"כ איירי בקטן והוא סמוך על שולחן אביו דגם חיובי האחרת משאר וכסות על האדון ומשמיענו דאעפ"כ לא יגרע מהאמה, ולפי"ז מבואר שמצוה להשיא בנו קטן דאם היה איסור לא היתה התורה פורטת תנאי זה, ועיין בירושלמי קדושין פ"א ה"ז יליף מדרשה אחרת דמצוה להשיא בנים קטנים, ובטעם דרשת המכילתא מן והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' אינו מבואר לכאורה איפה מרומז שישיאם קטנים דוקא, ואפשר לפרש משום דלכאורה קשה מ"ש והודעתם לבני בניך דהא קללה היא זו שלא יהיה להבני בנים אבות שילמדו אותם ויוכרח אבי האב ללמדם, ולכן בהכרח צ"ל דמודיע בזה זכות ויפוי כח שילמד גם לבני בנים תורה, והאיך משכחת לה שלא בדרך קללה, אלא באופן שהוא משיא את בניו קטנים ואין עוד ביכלתם ללמד את בניהם כי לא הגיעו עוד למדרגת חנוך בנים, וצריך אבי האב ללמד גם את בני בניו, וממילא מרומז בזה ענין נשואי הבנים כשהם קטנים, ויהיה לפי"ז שיעור הלשון אימתי אתה זוכה וכו' אימתי יבא לידך מצות שינון עם בני הבנים אז כשתשיא את בניך קטנים, וע"ע מש"כ בזה בפ' ואתחנן שם, ואמנם בבבלי לא בא ענין זה אלא אדרבה אמרו (סנהדרין ע"ו ב') שהמשיא אשה לבנו קטן יש בזה חשש זנות, ויתבאר זה אי"ה לפנינו בפ' נצבים בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה, וכאן די בזה. .
(מכילתא)
4שארה כסותה ועונתה. תניא, שארה זו מזונות, וכן הוא אומר (מיכה ב') ואשר אכלו שאר עמי, כסותה – כמשמעו, עונתה זו עונה האמורה בתורה וכה"א (פ׳ ויצא) אם תענה את בנותי פגנראה דסמיך על הדרשה ביומא ע"ג א' דילפו מפסוק זה דאם תענה דמניעת התשמיש נקרא ענוי, ויתכן דדרשו כן הכא והתם משום דשורש ענה מורה גם על זמן וכמ"ש בתו"כ פ' קדושים ולא תעוננו אלו הנותנים עתים, וע"פ מ"ש במשנה כתובות ס"א ב' שמצות העונה קבועה לעתים שונים לפי ערך טרחת כל איש, ועיין לפנינו ריש פ' וישלח בפסוק עזים מאתים. ובזה אפשר יש ליישב מאי דפסיקא ליה לפרש ועונתה על תשה"מ יותר מעל ענוי אכילה ושתיה דכתיב בהו ויענך וירעיבך [וכ"ה באמת דעת חד מ"ד בגמרא] משום דא"כ הול"ל וענותה, אבל מכיון דרוצה לרמז ענין תשה"מ כתב ועונתה לרמז גם על שורש זמן וכמש"כ, וקצת מזה העיר בס' התוה"מ. .
(כתובות מ"ז ב׳)
5שארה כסותה ועונתה. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, שארה כסותה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, כסותה ועונתה – לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים פדהחדשים קשים בימות החמה לפי שהם חמים ויפים בימות הגשמים, ושחקים הם בגדים ישנים. .
(שם מ"ח א')
6לא יגרע. האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו, והוא שאמר הנאת תשמישך עלי, אבל בלא"ה הרי משועבד לה מדאורייתא, דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע פהמשא"כ הנאת תשמישה יש לו כח לאסור על עצמו, ועיין בר"ן וביו"ד סי' רל"ה ס"א דבכהאי גונא צריך להוציא וליתן כתובה. .
(נדרים ט"ו ב׳)
7לא יגרע. ר׳ יונתן אומר, בבת ישראל הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבריה, כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה הרי עבריה אמורה, הא מה ת"ל לא יגרע – בבת ישראל הכתוב מדבר פודס"ל דכיון דהלשון לא יגרע הוא סמוך לאם אחרת מכוין ומוסב אליה ולא להאמה העבריה דאיירי מקודם, משום דא"כ הו"ל לפרש שארה כסותה ועונתה אשר להעבריה לא יגרע [וע' בס' התוה"מ דכן הוא מדרך הלשון], וע"ע במכילתא דעת ר' יאשיה להיפך, יעו"ש. .
(מכילתא)