ארבעים שנה. וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו נדשנסתפקו מעגות שהוציאו ממצרים דכתיב (פרשה זו) ויסעו מאילם ויבאו וגו' אל מדבר סין וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה הנני ממטיר לכם לחם, אלמא בששה עשר באייר התחיל המן לירד. אלא לומר לך עגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן נהולכן כלל גם שיעור זמן זה בתקופת אכילת המן, ועיין ברא"ש סוף מס' פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו דמלקות כתב דאע"פ שאין סופרין אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט בכל זאת דרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית שלמה ואינו משגיח על חסרון האחד, עכ"ל. והנה מדרשה שלפנינו צ"ע בכלל זה, שהרי פריך אחסרון שלשים יום במספר ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו, וכן קשה על זה ממ"ש בתענית כ"ט א' על הפסוק דפ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוי, יעו"ש החשבון, ולמש"כ הרא"ש הלא לא קשה מידי כיון דכן דרך הכתובים לתפוס מספר שלם כשמגיע קרוב למספר עשיריות שלם, וע"ע מש"כ בפ' ויגש בפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפ' אמור בפסוק תספרו חמשים יום ובפ' עקב בפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך, וצע"ג. . (קדושין ל"ח א')
אל ארץ נושבת. אי אפשר לומר אל ארץ נושבת שהרי כבר נאמר עד בואם אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען שהרי דבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת נוארץ נושבת היא מעבר הירדן ואילך, וקצה ארץ כנען הוא בערבות מואב מקום ששם מת משה והיא ארץ סיחון ועוג, כך פירש"י, אבל בתוס' פרשו להיפך דארץ נושבת היא ארץ סיחון ועוג וקרי לה נושבת לפי שקרבה למדבר ומפקא ממדבר, וקצה ארץ כנען הוא סוף ארץ כנען עיי"ש, ומהדרשה הקודמת דארבעים שנה שאכלו את המן הם ארבעים שנה שלמות ראיה לפירש"י, שהרי בעת שבאו אל ארץ סיחון ועוג עדיין לא היה אז המספר ארבעים שנה שלם, ודו"ק. , הא כיצד, בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן נזלכאורה נראה שהגמרא המציאה תירוץ זה רק כדי ליישב סתירת הלשונות, כמבואר, אמנם כשנדקדק בעומק הלשון בפסוק נראה כי דרשת הגמרא מרומז בלשון הפסוק, כי לכאורה אינו מדוקדק במה שפעם אחת תפס מקודם את הפועל ואח"כ הפעולה, כמ"ש אכלו את המן, ופעם אחת להיפך, את המן אכלו, ולבד זה נראה לכאורה כי הלשון את המן אכלו מיותר לגמרי, דהול"ל עד בואם אל ארץ נושבת אל קצה ארץ כנען. אך מצינו כיוצא בלשון זה שמורה על שם דבר משכבר הימים, כמו בסנהדרין ס' א' את חקתי תשמרו, חוקים שחקקתי לך כבר, ואף כאן כונת הכתוב להשמיענו, כי את המן שמכבר, היינו המן שבכליהם, אכלו עד קצה ארץ כנען, והיא היא דרשת הגמרא, ודו"ק. . (קדושין ל"ח א׳)