1ושעיר עזים אחד. הנדמה פסול לקרבן המוספים, מאי טעמא, דאמר קרא אחד, אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית מדהנדמה הוא רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש שאע"פ שאין בזה משום כלאים אך נדמה הוא למין אחר, ודריש מלשון אחד שיהא ממשפחת עזים מדורותיו. וכפי המבואר מדייק כן משום דמלת אחד מיותר, שכן מצינו כ"פ כתיב כלשון פסוק זה בלא מלת אחד, כמו וישחטו שעיר עזים, אנכי אשלח גדי עזים, שעיר עזים זכר תמים (פ' ויקרא) קחו שעיר עזים לחטאת (פ' שמיני), אך צ"ע דהא כהאי גונא מצינו כ"פ בתורה כתיב גם מלת אחד, וגם בפרשה זו כתיב ג"כ כ"פ כן, ואולי גם שם יש איזו כונה בזה, ועיין לפנינו בפ' אמור בפ' שור או כשב או עז כי יולד באה עוד דרשה לפסול נדמה, ושם עיקר דין זה ושם בארנוהו.
.
(בכורות י"ז א׳)
2לחטאת לה׳. ידיעות הטומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מהמשכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ולא שמע מעולם שהנוגע בשרץ נטמא אף שידע שנגע בשרץ ונכנס למקדש ואכל קודש ולא נודע לו דין זה גם אחר שנכנס למקדש ואחר שאכל את הקודש.
שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין מור"ל או שעיר חטאת שבמוסף שמקריבין בכל הרגלים או שעיר חטאת מוסף של ר"ח.
, יאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא המקום יהא שעיר זה מכפר מזעיקר הענין ששעיר של ר"ח מכפר על עונות טומאת מקדש וקדשיו ילפינן מדכתיב ביה (פ' שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ושאר הרגלים ילפינן מר"ח דכתיב ס"פ זו אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז, ופריך בגמרא והא ר"ח לאו מועד הוא ומשני ר"ח נמי איקרי מועד, וכמ"ש בתענית כ"ט א' עה"פ קרא עלי מועד וקאי על ר"ח כמבואר שם ולפנינו בפ' שלח בפסוק ויבכו העם בלילה ההוא, וע"ע מש"כ בזה בפ' תשא בפ' ויתפרקו. –
והנה אע"פ שמבואר ששעיר של ר"ח מכפר על חטא שלא נודע בכ"ז אינו מכפר רק על חטא טומאת מקדש וקדשיו, היינו על אכילת קדשים בטומאה ועל ביאה למקדש בטומאה, וטעם הדבר, דילפינן כפרת שעיר זה מכפרת שעיר של יוהכ"פ שאינו מכפר רק על כאלה כדכתיב ביה (פ' אחרי) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל.
.
(שבועות ט׳ א׳)
3לחטאת לה׳. אמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה, יהא זה כפרה עלי על שמעטתי את הירח מחכמבואר בפ' בראשית דבתחלת הבריאה כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, הם החמה והלבנה, והיו שניהם שוין בכמותם, ואחר כך כתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הקטין את הלבנה, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' בראשית. ויש בענין אגדה זו כמה דברי אגדה ודרוש, והנה אע"פ דבדרשה הקודמת כבר נדרשה המלה לה', מפרש בגמ', דאי משום דרשה זו שלפנינו היה אפשר לכתוב על ה', ומדכתיב לה' ש"מ תרתי, ועיי"ש עוד. -
ורמב"ם בס' מורה נבוכים ח"ג פמ"ו כתב טעם מש"כ בשעיר ר"ח לה' בביאור ארוך, ותמצית הדברים, מפני שהמצריים היו נוהגים להקריב ללבנה בראשי חדשים, וחששה התורה שלא יאמרו שגם קרבן שמקריבין ישראל בראשי חדשים הוא ללבנה, לכן כתב בו לה', ע"כ תוכן דבריו, וכנראה כתב זה מסברא ומטעם דנפשיה, כי לא מצאתי ענין זה באגדות חז"ל, ואע"פ דבגמרא אמרו טעם אחר בזה כמבואר לפנינו, לא חשש הרמב"ם לפרש עוד טעם ע"פ סברא הנראית לו, כיון דאין נוגע הפירוש לדינא וכמש"כ הוא בפי' המשניות פ"ה דנזיר מ"ה דהיכי שאין נ"מ לדינא הרשות נתונה לפרש כפי הדעת הנוטה כל זמן שאינו סותר דין שבגמרא, וכמו הבאור במקרא, ועיין בתוי"ט שם.
.
(חולין ס׳ ב׳)
4על עולת התמיד. תניא, שעיר של ר"ח קורם לפר של ר"ח, דאמר קרא על עולת התמיד ונסכו – סמכו לעולת התמיד מטעיקר טעם קדמות השעיר להפר הוא משום דהשעיר הוא חטאת והפר עולה, וקיי"ל חטאת קודמת לעולה כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, אכן כדי שלא יסתור הדין מסדור הכתובים שמקדים כאן העולה [הפר] להחטאת [השעיר] מביא סמך לגוף לשון הפסוק שמרומז בו שצריך להקדים השעיר, והוא דכתיב ושעיר עזים אחד לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו, סמכו הכתוב לעולת התמיד שיעשה סמוך אחריו קודם לעולת הפר למוספין.
.
(ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד)
5על עולת התמיד. מגיד שאין מוספין קריבין אלא בנתיים נעיין מש"כ בענין זה לעיל בפסוק י'.
[ספרי].