1והקריבו. מה תלמוד לומר מזר"ל למה כתיב בלשון יחיד אחרי שצריכה להביא שתי קרבנות כבש ותור [או בן יונה] והול"ל והקריבם.
, שיכול לפי שהיא טעונה שנים יהיו שניהם מעכבין, ת"ל והקריבו. אחד מעכב ואין שנים מעכבין, ואיני יודע איזה, כשהוא אומר וכפר, הוי אומר חטאת מעכב, שכן מצינו בכל מקום כפרה בחטאת מחשבכל מקום כתיב אצל חטאת וכפר עליו הכהן.
.
(תו"כ)
2במקור דמיה. חמשה דמים טמאים באשה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג מטכקרן כרכום הוא כמראה זיו כרכום, וקרן הוא מלשון כי קרן עור פניו. וכמימי אדמה פרשו בגמרא כאדמה מבקעת בית כרם שבארץ ישראל. ומזוג הוא כיין אדום מזוג במים, ב' חלקים מים ואחד יין.
, ואימא אדום ותו לא, א"ר אבהו, אמר קרא דמיה דמיה (פ' אחרי) הרי כאן ארבעה, ושחור אדום הוא אלא שלקה נר"ל כאן כתיב דמיה בלשון רבים וכן בפ' אחרי מקור דמיה ובשניהם היה אפשר לכתוב דמה, וכמו דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה, לכן דרשינן מכ"א שני מיני דמים, וביחד ארבעה, ואע"פ דאנן חמשה תנן, אך יסוד מראה שחור אדום הוא אלא שלקה מראה האדמימות ונעשית שחור. ובזה"ז מטמאין כל מראה דם לבד מראה לבן וירוק משום דלית בהו נטיה לאדמימות כלל, ומבוארים פרטי הדינים ביו"ד ריש סי' קפ"ח.
.
(נדה י"ח א')
3זאת תורת היולדת. היולדת בין פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה נאכבר כתבנו כ"פ בפ' ויקרא ובפ' צו דכ"מ דכתיב זאת תורת בא להורות על פרט אחד השוה הנחשב באותו הפסוק, וכאן דריש מלשון זאת תורת היולדת, תורה אחת לכל היולדת, שכולן צריכות להביא קרבן לידה ואפילו שוטה שאז נחשב הקרבן כמו שאין לו בעלים, אפ"ה חייב הבעל להביא קרבנה, שכן כתב לה בכתובתה לסלק כל אחריותה, ואע"פ דכל קרבן צריך דעת בעלים, אך מחוסרי כפרה אין צריכין לזה, כפי שיתבאר אי"ה בפ' מצורע בפסוק זאת תורת הזב.
[נרדים ל"ה ב'].
4זאת תורת היולדת. מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה נבעיין מש"כ בריש אות הקודם בטעם הדרשה מלשון זאת תורת, וכאן דריש שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה וכגון שנתעברה אחר י"ד ימי טומאה והפילה או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי, אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי, ואחד לסוף תשיעי כמעשה בני ר' חייא בנדה כ"ז א', יעו"ש.
, יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת כאחת, ת"ל זאת נגעיין מש"כ בבאור ענין זה בראש פסוק הקודם בדרשה ובמלאת.
.
(כריתות מ' ב')
5לזכר או לנקבה. להביא את המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם נדענין נפלים אלה ידוע. הסנדל הוא כעין חתיכת בשר בתמונת סנדל הרגל וכרוך לפעמים סביב הולד, וגם החתיכה ההיא היה ולד אלא שנתמעך בבטן מפני דחיקת אחיו. ולכאורה צריך עיון מאי נפקא מינה בזה, הא בלאו הכי חייבת קרבן ודאי משום ולד האחר הנולד עם הסנדל. יש לומר דנפקא מינה אם הולד החי הוא זכר שאין לו רק שבעת ימי טומאה ומדמספקינן שמא הסנדל נקבה תשב ארבעה עשר ימי טומאה, וע' בנדה כ"ה ב'. והשליא הוא כעין כיס מעור שהולד מונח בו, ומיירי שילדה השליא בלא ולד, ובכ"ז חייבת לישב עליו ימי טומאה משום דקיי"ל אין שליא בלא ולד אלא שנמוח. והשפיר הוא כעין שפופרת מעור שמרוקם ומצוייר בליחה שבתוכו תמונת אדם. וטעם הרבוי בכולם מלשון לזכר או לנקבה הוא מדלא כתיב לזכר ולנקבה כמו בס"פ שמיני זאת התורה לעוף ולבהמה, ולכן דריש שבא לרבות כל אלה שיש בהם ספק אם הם זכר או נקבה.
.
(תו"כ)