1כה תברכו. תניא, א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר לך, מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין, מכאן לשכור שאסור בנשיאת כפים קלומפרש בגמרא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן ת"ל (פ' עקב) לשרתו ולברך בשמו, מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן, ונראה שייכות ענין כהן מברך למשרת ע"פ המבואר במנחות י"ח א' דנשיאת כפים היתה נחשבת במקדש עבודה כשאר עבודות קדשים, וא"כ הוי זה בכלל משרת.
אך לא ידעתי ל"ל בכלל היקש זה תיפק ליה דזיל בתר טעמא, דנזיר דענינו בכלל קדושה ופרישות מתענוגי עוה"ז ממילא אסור גם בחרצן, משא"כ כהן מברך דעיקר הקפידא בשכרות שתהא דעתו מיושבת עליו בעת הברכה ממילא מותר בחרצן שאינו מטריד דעתו כשכרות. ואפשר גם כונת הגמרא מה משרת מותר בחרצן וכו' היא כמש"כ, ר"ל דכל עבודות שבמקדש מותרות בחרצן מפני שאינו מטריד הדעת ממילא גם ברכת כהנים כן, ודו"ק.
ומפרש עוד בגמרא בסוגיא כאן אי מה כהן משרת בעל מום לא, אף כהן מברך בע"מ לא, ומשני הא אתקש לנזיר, וכמו שנזיר אף אם הוא בעל מום מקבל עליו נזירות כך כהן אף אם הוא בע"מ מברך, ומכוין לסמיכת הפרשיות שלפנינו כמבואר למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר וכו'. וכתבו התוס' מכאן נראה דבע"מ מברך ברכת כהנים וכו', וכ"כ במנחות ק"ט א', ועיין בדבריהם בסוטה ל"ט א'.
ואני תמה מאוד כמו על הגמרא כן על התוס' שחקרו בכלל הענין אם כהן בע"מ נושא את כפיו, והא מפורש איתא בספרי ס"פ שופטים (כ"א ה') ונגשו הכהנים בני לוי לשרתו ולברך בשם ה' דריש שם בספרי אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מניין ת"ל בני לוי, כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' מגיד שברכת כהנים כשרה בבעל מומים, ועיי"ש לפנינו בבאור דרשה זו, והרי מבואר מפורש דרשה גמורה שכהן בע"מ נושא את כפיו, ול"ל כל החקירות והסברות בזה.
ויותר מזה קשה לי, דבמגילה כ"ד ב' מבואר במשנה וגמרא דכהן בע"מ לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, ויש שכתבו הטעם ע"פ האגדה דהמסתכל בכהנים בשעה שעולין לדוכן עיניו כהות, ויש שכתבו בשם הירושלמי דע"י ההסתכלות מסיחין דעתם, ולא ידעתי בכלל מנין לנו לחדש גזירות בדבר שמפורש היתרו בתורה.
ומה שמבואר בגמרא שאם היה הכהן דש בעירו, כלומר שכולם מכירים אותו עולה לדוכן, מפני שהצבור לא יסתכלו בו, ובאו"ח סי' קכ"ח ס"ל בארו בזה פרטי דינים, תמיהני שלא העירו דהעיקר צ"ל אם המום הוא דש וניכר להצבור, אבל אם המום חדש ונולד זה לא כביר הלא בודאי יסתכלו בו גם אם הכהן עצמו דש וניכר להצבור, וזה סברא קרובה ומתקבלת, ועם זה דין מחודש, וצריך תלמוד. .
(תענית כ"ו ב׳)
2כה תברכו. זר הנושא את כפיו עובר בעשה, דכתיב כה תברכו, אתם ולא זרים, ולאו הכא מכלל עשה – עשה קלאענין זר הנושא את כפיו הוא כשעולה לדוכן לברך את ישראל בברכת כהנים, ונראה דלכן נקרא ע"פ רוב ענין ברכת כהנים בשם נשיאות כפים להבדיל מסתם ברכות בכלל אשר בודאי א"א להגביל רק לכהנים, יען כי הלא לכל איש מותר לברך איש את רעהו, ואפילו זרים, ורק בזה מצויינת ברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים, כפי שיבא בדרשה בסמוך.
ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש.
ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה.
וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק. –
והנה בשבת קי"ח ב', א"ר יוסי, מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, דלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, עכ"ל. ועל הדברים המעטים האלה רעשה הספרות בכמה מחבורי ראשונים ואחרונים ליישב דבריהם מדרשה שלפנינו, דנשיאות כפים בזר הוי איסור עשה, וגם דברי ר' יוסי בעצמו תמוה מאד, כי איך לא חשש הוא לאיסור נשיאות כפים בזר, ובכל הדברים הנאמרים בזה לא מצאתי קורת רוח.
ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמ', ובמקום כדאי כתוב כהן. .
(כתובות כ"ד ב׳ ברש"י)
3כה תברכו. ת"ר, כה תברכו – בלשון הקודש, או אינו אלא אפילו בכל לשון, הרי אני דן, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן (פ׳ תבא) אלה יעמדו לברך את העם, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש קלבושם ילפינן בדרשה מיוחדת דהוי בלה"ק. ור' יהודה ס"ל דא"צ לגז"ש זו רק מדכתיב כה תברכו, וס"ל דכל מקום שנאמר כה הוא לעכובא, שיאמרו בלשון הקודש.
והתוס' הקשו לרבנן למה לא ניליף מברכות המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, וקיי"ל שם דברכת המזון בכל לשון, ועי"ש מה שתירצו, ולי נראה פשוט, דניחא ליה למילף מדבר שהוא מענין ומסוג ענין זה, והיינו מדבר שהוא לברך את ישראל, משא"כ ברכת המזון שהוא מסוג אחר, תודה ושבח להקב"ה. –
ויש להעיר בין לרבנן ובין לר"י קשה ל"ל לדרשה זו בכלל, תיפק ליה דאחרי דבנשיאת כפים צריך לברך בשם המפורש כדלקמן, וזה א"א כלל לבטא בלשון אחר זולת לה"ק, ודוחק לומר דאשמעינן לענין שאר נוסח הברכה שתהיה בלה"ק, יען כי לא יתכן לברך בשני לשונות, וי"ל כיון דבשם המפורש אין חיוב לברך רק במקדש אבל לא בגבולין, איצטריך הדרשה לחיוב לה"ק בגבולין. .
(סוטה ל"ח א׳)
4כה תברכו. ת"ר, כה תברכו – בעמידה, או אינו אלא אפילו בישיבה, הרי אני דן, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן (פ׳ תבא) אלה יעמדו לברך את העם, מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה קלגור' נתן ס"ל דא"צ לגז"ש זו, אלא ילפינן כן מדכתיב (פרשה עקב) לשרתו ולברך בשמו, מה שירות בעמידה דכתיב (שופטים י"ח א') לעמוד לשרת, אף מברך בעמידה. ונראה נ"מ בדרשות רבנן ור' נתן לפי מ"ד בזבחים ט"ו ב' דיושב מחלל עבודה, א"כ לר"נ דאיתקש לשירות, לכן אם בירך בישיבה לא קיים מצוה זו, וצריך לחזור ולברך בעמידה, ולרבנן דילפי מלוים אינו מבואר דמעכב אף בדיעבד, ולפי"ז צ"ע במש"כ התוס' בד"ה הרי כהלכה פסוקה דבבירך מיושב לא יצא משום דאיתקש לשירות, והלא היקש זה הוא רק אליבא דר' נתן, וצ"ע שלא הביאו ראיה דברכת כהנים בעמידה מפ' דדה"ב ל' ויקומו הכהנים ויברכו את העם. .
(סוטה ל"ח א׳)
5כה תברכו. ת"ר, כה תברכו – בנשיאות כפים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפים, הרי אני דן, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן (פ' שמיני) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאת כפים קלדופריך בגמ' אי מה להלן כהן גדול וראש חודש ועבודת צבור, דכל אלה היו שם, כמבואר לפנינו בפרשה שם, אף כאן רק באלו חייבין לברך, ולכן קאמר ר' נתן דא"צ לגז"ש זו, אלא הרי הוא אומר בכה"ג (שם) לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים, מה הוא בנשיאות כפים [כדכתיב וישא אהרן את ידיו], אף בניו בנשיאות כפים, וכתיב כל הימים, ר"ל ותו לא תקשי אימא רק ר"ח ועבודת צבור, ואיתקש ברכה לשירות, ר"ל ואע"פ דבהאי קרא לאו ברכה כתיבה אלא שירות לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים, איתקש ברכה לשירות בקרא אחרינא כדכתיב בפרשה עקב לשרתו ולברך בשמו.
ועיין בשו"ת נב"י קמא חאו"ח סי' ה' שחקר אם נשיאות כפים בכלל מעכב וגם בדיעבד, ונ"מ בכהן שידיו מרתתות ואינו יכול לנשאן אם יעלה לדוכן בלא נשיאת כפים או לא, יעוי"ש. והנה לפי מש"כ באות הקודם בשם התוס' דאם מקשינן ברכה לשירות מעכב אף בדיעבד, וא"כ אחרי דדרשת רבנן כאן איפרכא כמש"כ אי מה להלן כה"ג וכו', וא"כ ע"כ קיימא דרשת ר' נתן מהיקש ברכה לשירות, א"כ מבואר דנשיאות כפים מעכב אף דיעבד, וע"ע מש"כ בכלל ענין נשיאות כפים בדוכן לעיל אות קל"א ובפ' שמיני בפסוק וישא אהרן את ידיו. .
(שם שם)
6כה תברכו. תניא, אמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי קלהופי' הב"י באו"ח סי' קכ"ח דאינו עובר ממש על ג' עשין, יען שבלשון צווי אינה רק עשה אחת כה תברכו, אלא ר"ל דהוי כעובר על ג' מ"ע, עכ"ל. ור"ל דמצוה חשובה היא דנשנה קיומה בג' לשונות.
ודע דיש להעיר אם יש חיוב על ישראלים להתברך מפי כהנים או לא, ונ"מ בזה פשוטה, וגדר הספק בזה, יען כי מכיון שאין הכהנים יכולים לקיים מצותם בלא ישראלים השומעים ומקבלים ברכתם, א"כ אפשר שחל גם על ישראלים חיוב כדי שיוכלו הכהנים לקיים חובתם הם.
ויש להביא ראיה דאין סברא זו עושה לחיוב את הצד השני – ממצות פו"ר דאע"פ דקיום מצוה זו בגברים תלוי בנשים, ובכ"ז הלכה רווחת היא דאין הנשים מצווין על פו"ר.
ולפי זה צ"ע לפי מש"כ הר"ן ריש פ"ב דקדושין דאע"פ דאין אשה מחוייבת בפו"ר מ"מ יש לה בזה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מ"ע, וכ"כ התוס' ובעה"מ בר"ה ו' ב' דאע"פ דאין אשה מחויבת בשמחת יו"ט משום מ"ע שהז"ג בכ"ז יש לה מצוה כשהיא שמחה משום דע"י זה שמח בעלה שא"א לו לשמוח בלעדה, א"כ ה"נ בנ"ד אפילו אם נימא שאין חיוב לישראלים לשמוע ברכת כהנים, מ"מ יש להם מצוה שמסייעים להכהנים לקיים מצותם.
אבל האמת נראה דלא שייך בזה חיוב ומצוה כלל מחמת סיוע לכהנים, והוא ע"פ מ"ש בסוגיא כאן לענין ביהכנ"ס שכולה כהנים אפילו הכי עולים לדוכן מפני שברכתם חלה על עם שבשדות, כלומר על כלל ישראל, א"כ הרי הם מקיימים מצותם במלואה בכל אופן, בין שיש להם שומעים בין שאין להם שומעים, ודו"ק. .
(שם שם ב')
7כה תברכו. תניא, אמר ר' חלבו בשם רב הונא, ברכות כהנים נקראות ולא מתרגמות מאי טעמא, כה תברכו, לברכה ניתנה ולא לתרגום קלוכשחזרו ישראל מבבל נשתכח מהם לשון הקודש, ולכן תקן עזרא שבשעת קריאת התורה יתרגמו להעם כל פסוק שבתורה בלשון ארמי שהורגלו בו בבבל, וחז"ל הוציאו כמה פסוקים שבתורה שלא לתרגמם, מפני שעדיין העם בוערים והמוניים, וכשישמעו ענינים ששכלם הגשמי לא יתפיס יקלו בכבוד התורה, ואחד מענינים אלה פרשת ברכת כהנים, מפני שכתוב בה ישא ה' פניו אליך ויאמרו שהקב"ה נושא פנים לישראל, וכמו שבאמת היו מי שטעו בדבר זה וכפי שיבא בסמוך, ואין זה כבוד ה' וישראל, וסמכו חז"ל ענין הוצאה זו לרמז וסימן בעלמא בלשון כה תברכו, לברכה נתנה ולא לתרגום – לפני ההמון, כמבואר. .
(ירושלמי מגילה פ"ד הי"א)
8את בני ישראל. אין לי אלא בני ישראל, גרים נשים ועבדים מניין, ת"ל אמור להם – לכולהו קלזואע"פ דלהם קאי אבני ישראל, נראה דמדייק ודריש מדלא כתיב אמרו להם בצווי, וכתיב אמור במקור, משמע ליה בברכות האמורים להם מפי הקב"ה, וכמ"ש בסמוך יברכך ה' בברכה המפורשת בתורה ברוך אתה בעיר וכו', וברכת הקב"ה בודאי קאי אכולם. .
(סוטה ל"ח א׳)
9את בני ישראל. מכאן שאין נשיאות כפים בפחות מעשרה קלחדבני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה, מדכתיב (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל מכאן דכל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, ומסיים הר"ן דענין זה אסמכתא הוא, יען דסדר תפלה גופה דרבנן, ולא ידעתי מאי שייך זה לסדר תפלה, והא ענין ברכת כהנים היא מצוה מפורשת בתורה. [ר"ן פ"ג דמגילה].
10אמור להם. ת"ר, כה תברכו – פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף, ת"ל אמור להם, כאדם שאומר לחבירו קלטטעם הדבר נראה ע"פ מ"ש בסוטה מ' א', אמר ר' יצחק לעולם יהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה, ומבואר שטעם הדבר משום אימת צבור, וגם מבואר שהקב"ה חלק כבוד לצבור, שהרי מחל על כבודו. ומטעם דרשה זו נראה יפה המנהג שמתפזרין הכהנים לעמוד בכל אורך הכותל, כדי שיהיו פניהם כלפי העם.
ועיין בתשובות הרמב"ם סי' פ"ה [דפוס לפסיא] בתשובה לשואל אחד שהתרעם על המנהג שהכהנים עומדים פניהם כלפי הקהל ואחוריהם כלפי ההיכל, והשיב שאם הספרים שבהיכל גבוהים מן הארץ עשרה טפחים חולקים רשות לעצמן ואין שום איסור לכהנים בזה שאחוריהם כלפי ההיכל, עכ"ד. ותמה אני שלא זכר כלל מדרשה זו שמפורש ההיתר וא"צ כלל לטעם רשות בפ"ע, וצע"ג. –
וראיתי לאחד מגדולי האחרונים שכתב, כשאני דורש בפתיחת ההיכל אני מצדד עצמי שלא להיות אחורי אל ההיכל, עכ"ל. ולפי המבואר בדרשה שלפנינו י"ל דגם בדרשת החכם מותר לעמוד כלפי העם משום אימת וכבוד צבור, שהקב"ה מחל על כבודו עבורם, כמבואר. ויותר מזה בדרשת חכם לפי מ"ד במדרש משלי סי' ט' שחביבה דרשת חכם לפני הקב"ה עד שבאותה שעה הוא מוחל עונותיהם של ישראל, יעו"ש.
אך הנה לכאורה צ"ע ממ"ש במ"ר במדבר ס"פ ה' דבני קהת כשהיו נושאין הארון היו נושאין אותו פניהם כלפי הארון ואחוריהם לדרך, היינו להעם, ומפרש שם משום דאין גבהות לפני המקום, יעו"ש. וזה לכאורה סתירה לכל המבואר למעלה, אך י"ל דהא דמחל הקב"ה על כבודו – הוא רק במקום תפלה או מדרש וכדומה, אבל לא בדרך. וטעם הדבר משום דבדרך כמו בני קהת לא היה להם כל עסק עם העם ולא שייך שם כבוד הצבור, משא"כ בברכת כהנים ובדורש שכל ענינם עם הצבור. וע' ביומא נ"ב א' בכה"ג שיצא מבית המקדש דרך אחוריו ופניו לארון, ונראה דהוא ע"פ המ"ר הנ"ל, ואין להאריך עוד. .
(סוטה ל"ח א׳)
11אמור להם. ת"ר, כה תברכו – בקול רם, או אינו אלא בלחש, ת"ל אמור להם, כאדם שאומר לחבירו קמבטור או"ח סי' קכ"ח כתב בשם הירושלמי בקול רם היינו במעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר מניין לו זה, ודלמא בקול רם ממש, ונראה דדייקו מ"ש כאדם האומר לחבירו, והלא דבר ידוע הוא שכשאדם מדבר עם חבירו אינו מדבר בקול רם אלא בקול בינוני.
ובזה מיושב קושיית התוס' למה לא יליף דצ"ל בקול רם מברכת הלוים דכתיב וענו הלוים ואמרו וגו' קול רם, ולפי מש"כ דהכא קול בינוני שפיר לא יליף מלוים דהתם באמת צריך קול רם כדי שישמעו כל ישראל בשטח גדול תחת ההר כמבואר שם, משא"כ כאן שעומדים השומעים סמוכים אין צריך רק בשיעור כאדם האומר לחבירו. .
(שם שם)
12אמור להם. אמר אביי, נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן, מאי טעמא, דאמר קרא אמור להם – לשנים קמאואם הוא אחד, הוא מחזיר מעצמו פניו להעם, כ"כ רש"י בדף ל"ט ב' ותוס' שם א' ד"ה כל. ואמנם נראה דדין זה שייך לפי המנהג שהיה בימי הגמרא שלא היה הש"ץ אומר התפלה אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' כהנים וכו', דאז אם אומר לאחד השם כהנים שאינו נכון הוי הפסק בתפלה, אבל לדידן שאומר הש"ץ כל התפלה הנ"ל ורק המלה כהנים אומר בקול רם לא איכפת לן אם יש כמה כהנים או אחד, כיון דמה שאומר המלה כהנים הוא מנוסח התפלה. .
(שם שם)
13אמור להם. אמר רב חסדא, אמור להם, מלמד שצריך שיהיה החזן ישראל קמבדמדכתיב אמור להם משמע שהמקרא להם אינו כמותם, וגם אם הוא כהן נראה כמוציא עצמו ממצות ברכת כהנים, ואפשר ג"כ שימשיך עליו איזה רנון על חזקת כהונתו. והמנהג אם הש"ץ הוא כהן עומד ישראל אצלו וקורא כהנים והש"ץ שותק. –
והנה בבבלי סוטה ל"ח א' איתא, אמר רב חסדא, נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים, שנאמר אמור להם, אמירה משלהם תהא. ולית הלכתא כותיה דרב חסדא, עכ"ל הגמרא. ודבר פלא הוא, שרב חסדא יסתור עצמו מבבלי לירושלמי בדין ובדרשה הפוכים, ואולי חסר בו במקום אחד. ובס' באר שבע כתב דאולי תרי רב חסדא הוו, ויש לי להביא ראיה לזה מברכות ס"א א' א"ר חסדא מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע מלמד שבנאה הקב"ה לחוה וכו', ובנדה מ"ה ב' א"ר חסדא מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע מלמד שבינה יתירה נתן וכו', ועיי"ש בסוגיא, וי"ל.
ובס' מגן גבורים לבעלי מפרשי הים סי' קכ"ח הקשו למה הכריעו הפוסקים כר"ח שבירושלמי נגד ר"ח שבבבלי, והאריכו הרבה ונדחקו ליישב, ואני תמה מאד על תמיהתם, שהרי מפורש אמרו בבבלי ולית הלכתא כותיה דרב חסדא, וא"כ ממילא קיימא דעתו שבירושלמי. .
(ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט)
14אמור להם. תניא, מניין שהחזן צריך לומר להם אמרו – ת"ל אמור להם קמגנראה הכונה שיזמין אותם לאמורה כמו שנוהגין שקורא כהנים, והיינו הזמנה לברכה, וטעם הראיה י"ל מדהו"ל למכתב אמרו להם כמו דכתיב כה תברכו, ומדכתיב אמור להם, הפעל במקור, הוציאו חז"ל לדרשו על הש"ץ, וכמו שתרגם אונקלוס כדין תברכון ית בני ישראל כד תימרון להון, ר"ל רק אז יש חיוב עליהם לברך לכשיאמרו להם שיברכו. [ספרי].