1לשארו הקרב אליו. ת"ר, שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו כהשכן מצינו כ"פ בלשון התורה רומז על קורבת אישות בלשון שאר, כמו בפ' אחרי איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו שאר אביך היא וכדומה, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ"ז ב' אליבא דחד מ"ד שארה כסותה וגו', שארה זו עונה, ועיין בתוי"ט פ"ח מ"א שטרח הרבה בבאור הדרשה שארו זו אשתו, וזה גרם לו משום דהבין דכונת הגמ' דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש"כ דשארו פירושו קרבת אישות, ומכיון דכתיב כאן שארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר בעל באשתו, ודו"ק.
והנה אע"פ דלפי"ז היה לו לכתוב ונתתם את נחלת שארו לו, מפרש בגמ' דדרשינן באמת כאלו היה כן כתוב, והיינו שגורעין ו' מנחלתו ולמ"ד מלשארו ומחברים אותם יחד לתיבה אחת, והוי כמו שכתוב ונתתם את נחלת שארו לו.
ובטעם הכרח דרשה זו באופן כזה נראה לי משום דקשה לחז"ל האיך השמיטה התורה כלל וכלל שייכות האשה לבעל לענין ירושה, אחרי שבחייהם נחשבת כגופו ובמותם יפרדו כל כך באין כל שמץ שייכות בטובם ונחלתם, ולכן ראו לדרוש כזה. ולמקצת פוסקים ירושת הבעל דרבנן, ודרשה זו אסמכתא.
, יכול אף היא תירשנו, ת"ל וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו כור"ל יכול דנפרש גם כפשטות הכתוב ונתתם את נחלתו אם ימות, לשארו הקרוב אליו דהיינו לאשתו ת"ל וירש אותה, דאותה מיותר, והלכך אתא לאגלויי ארישא דקרא דגורעין ומוסיפין ודורשין, כך נ"ל לפרש דרשות אלו. ועיין ברש"י כתובות פ"ג א' במשנה שם מש"כ בזה, ולא זכיתי להבין דבריו שם על בוריין, ולדעתנו כפי שביארנו הענין ברור ומובן.
.
(שם קי"א ב')
2לשארו וגו׳ וירש אתה. האומר לאשתו הרי זה גיטך חוץ מירושתך, מהו, מי אמרינן בנשואין הא לא שייר, או דילמא לשארו וירש אותה כתיב, תיקו כזבאור הענין, כי מדין תורה כשפוטר הבעל את אשתו בגט צריך לפוטרה עד שלא ישאר לו עמה שום יחס וקשר ואגידה, ומבעי האומר לאשתו הרי זה גיטך והרי את פטורה מחבלי האישות עמי לכל דבר חוץ מפרט זה שאם תמותי אירשך, אם הוי זה שיור או לא, כי אולי יש סברא לומר שכיון שאין שיור זה בעניני נשואין שהרי מותרת להנשא לכל אין זה נקרא שיור ויחס אליו, או מכיון שענין ירושתו אותה נמשך מקשר האישות שבהם וכדכתיב לשארו וירש אותם, עדיין נשאר ביניהם יחס אגידה, ומסיק דלא איפשטא האיבעיא, ולכן הוי ספק מגורשת שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר ואין לה תקנה רק בגט אחר.
.
(גיטין פ"ה א׳)
3וירש אתה. תנא ר׳ שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא, וירש אותה, מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה, מה ראשונה בן קודם לבת. אף שניה בן קודם לבת כחר"ל כל הירושות שבפרשה זו מקשינן לירושת הבן, דכמו בן ובת הבן קודם לבת כך בדורות שאחריו הבן קודם לבת, כמו בן הבן ובת הבן הבן קודם, וכן בשאר היורשים שהאחים קודמים לאחות לירש בנכסי האח, והאחות לאחי האב של מת וכן להלאה, ודריש כן מלשון ואם דכתיב בכולן בו' מוסיף על ענין ראשון, ומ"ש ירושה שניה, לאו דוקא שניה לבד אלא אפי' ירושה עשירית, ורק מפני דירושת הבן היא ראשונה דהוא יורש קודם לכל, קורא לכל אלה שאחריו בשם כולל ירושה שניה.
.
(ב"ב קי"ג ב׳)
4לחקת משפט. אורעה כל הפרשה כולה להיות דין [מלמד שהנחלות כדין] כטר"ל מדקרי ליה משפט, ולכן אין דנין דיני נחלות אלא בשלשה, והיינו כשמחלק נכסיו ובקנין אין יכולים היורשים לחזור ועושין את הדין בעל כרחם, ועיין בחו"מ סי' רנ"ג, וכן אין דנין דיני נחלות אלא ביום, ומבואר לפנינו ר"פ תצא.
.
(שם שם)
5לחקת משפט. אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקר הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר והיתה לבני ישראל לחקת משפט, לומר שחקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה לר"ל אע"פ שזה ממון הוא, וקי"ל דבדבר שבממון יכול אדם להתנות אפי' אם הענין מפורש בתורה כמו באומר לאשה התקדשי לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות מקודשת, אפ"ה כאן מורה הלשון חוקה שלא ישתנה הדבר מכפי המפורש ולא בתנאי. ומסיים עוד הרמב"ם וז"ל לפיכך האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, עכ"ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו בלשון חקה, ואף יש להעיר למה לא חילק אם מחל הבן חלק ירושתו אם מהני, ובגמ' מבואר מפורש לכאורה שאם מחל הבן בפירוש הוי מחילה, כי זה לשון המשנה והגמ' בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ומפרש בגמ' לימא מתני' דלא כר' יהודה, דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, דתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות, ר' יהודה אומר הרי זו מקודשת, ומשני אפי' תימא ר"י, התם ידעה וקא מחלה, הכא לא קא מחיל. ופירש הרשב"ם דמה הנאה יש לו לבן למחול, ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו, עכ"ל. ועכ"פ למדים אנו מדברי הגמ' דהיכי שמחל בפירוש הוי מחילה, וקשה טובא מה שלא ביאר כן הרמב"ם.
ויותר מזה נפלא הדבר שהדרשה שמביא מלשון חקה לומר שלא תשתנה ואין מועיל בה התנאי, סותר הענין, דאין מועיל כלל תנאי ומחילה מפורשת, בעוד שבגמ' מפורש דאם מחל בפירוש הוי מחילה, כמבואר.
ולכן נראה דהרמב"ם מפרש הלשון הכא לא קא מחיל, לא כפי' רשב"ם מה הנאה יש לו לבן שימחול, אלא כלומר אי אפשר לו למחול ולא מהני מחילתו, וטעם הדבר ביארנו לעיל בפ' ח' אות ט"ו מפני דענין ירושת הבן את אביו הוי כדבר הבא בתולדה ובטבע שאין באפשרות להשתנות, ככל דבר מוטבע בהנהגת העולם, עי"ש בארוכה. וביארנו שם דמטעם זה לא מהני שום סילוק הבן מירושה, ולמען תת סמך לענין זה מלשון התורה הביא הרמב"ם מפסוק זה דכתיב ביה חקה, ובעלמא דרשינן כל מקום שנאמר חקה מעכב, והיינו בלא שינוי, ואע"פ שבגמ' לא באה דרשה זו, אך כבר כתבו הראשונים דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמרא וסברא על לשון התורה שבאותו ענין, וביארנו מדרכו זו בר"פ שמיני (י' ו'), יעוי"ש.
ועל פי באור זה בדברי הגמרא ורמב"ם יתבארו היטב דברי הגהות אשר"י במשנה דב"ב הנ"ל (פ"ח סי' ט"ו) וז"ל, אבל אם מחל הבכור בפירוש הוי מחילה דמתנה קרייה רחמנא [ר"ל חלק הבכורה] דכתיב לתת לו פי שנים, ובירושה [שם כתוב ובירושלמי, אבל הוא ט"ס ונשתרבב מהמלה ובירושה, ועיין בקצוה"ח סי' רע"ח ס"ק י"ג שנטרד ע"פ ט"ס זו] אפי' מחל בפירוש לא הוי מחילה, דבעל כרחו הוא שלו, אבל בעלמא דידע דמחיל ויש בידו למחול תנאו קיים, עכ"ל. רומז להא דר"י הנ"ל שהבאנו, הרי דגם בעל ההגהות מפרש דברי הגמרא כמש"כ, דהלשון הכא לא קא מחיל פירושו שאינו יכול למחול, וזה מבואר.
[רמב"ם פ"ו ה"א מנחלות]