כי תידור נדר
קריאה במקור
קראתי בכל לב · כי תצא · פרק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מזה שנים אני סבורה שפרשת נדרים הייתה ואיננה עוד, הפכה אות מתה אין חפץ בה. כשהמשנה מתארת שאישה שנישאה לאיש ונמצאו עליה נדרים שהבעל לא ידע עליהם יוצאת בלא כתובה, הנדר הוא כעין מום באישה (משנה, קידושין פ"ב מ"ה). הנשים המתוארות במשנה הן נשים שכל דבר ועניין תורגם אצלן באימפולסיביות מסוימת, לאיסור ולחרם. סברתי כי נשים כאלה כמעט ואינן מצויות כיום וממילא פרשת נדרים מאבדת את הרלוונטיות שלה בימינו.
אבל יום אחד פנתה אליי אישה במצוקה. חברתה חלתה מאוד, ומתוך החלטה של רגע, נדרה שלא לעשן כתפילה לבריאותה של חברתה, כמעין קורבן. אלא שכבר כעבור זמן קצר, שבה לעשן כבתחילה. כעת היא מבקשת להתיר את הנדר המעיק על מצפונה.
שאלתה גרמה לי להבין שמוסד הנדר עדיין עמנו, ושמא גם כאן כיוונה התורה לדברים שטבועים בטבע האנושי הרבה יותר מששיערתי. דבר זה מחייב עיון בנושא הנדרים בזיקה לתופעות ימינו.
נדרים הם ככל הנראה תופעה רבת פנים. כבר בפסקה הקצרה הזו נחשפנו לסיטואציה אופיינית שבה נדחק אדם לנדור נדר — מצב של מצוקה או חשש אסון, ורצון להקריב, לתת משהו משלו לאל, כמיקוח (בדומה להלני שנדרה נזירות על מנת שבנה ישוב בשלום מן המלחמה במשנת נזיר ג, ו). זוהי רק דוגמה אחת מאלו שמסכת נדרים מכירה: נדרי זירוזים, נדרי הבאי, נדרי אונסים ועוד. כל אחד מאלו מגיע ממקום שונה בנפש ומשביע צורך אחר. ובכל זאת לכולם מכנה משותף אחד: הצהרה והחצנה של כוונות הלב ורתימתם להתחייבות עתידית. כנגד אלו דיברה תורה.
האם יש לראות את התופעה הזו בעין יפה או להפך? חכמים נחלקו בשאלה האם נדרי אדם רצויים לפני הקב"ה אם לאו (ויקרא רבה, לז). הפרשה עצמה מגלה טפח ומכסה טפח. מצד אחד התורה נותנת גיבוי מלא לנדרים ומזהירה את הנודר "לא תאחר לשלמו", "ועשית כאשר נדרת", ומוסיפה "כי דרוש ידרשנו ה' א־לוהיך מעמך". בכך היא מעלה את הנדר לרמה של איסור תורה: "והיה בך חטא". מן הצד השני התורה מוסיפה: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג, כב–כד).
מצד אחד, מדריכה התורה את האדם לייחס ערך חשוב למילים ולדברים שהוא מוציא מהפה, אמירה שרומזת לכך שיש יתרון גדול גם לשתיקה, ולא רק ערך למילים. או בניסוחו של ר' יהודה: "טוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה" (ויקרא רבה, שם). ר' יהודה מזהה שיש פה פטפטנות יתר, נטייה לפומפוזיות ולהחצנה. אין צורך לעשות פרסומי מילתא גם לדברים חיוביים כמו הקרבה והקדשה, ניתן פשוט לעשות אותם. לא צריך לתת כותרת, לעשות אידיאליזציה ואז לממש, אפשר לגשת ישר לעניין.
למסקנה כי נדרים הם ביטוי לכך שהעולם מורכב מאנשים בעלי אופי שונה, הנעים על הציר שבין הצורך בהכרזות לבין הצורך בהצנעה, יש משמעות בשאלות שונות הקשורות במעשה הנדר. אחת מן השאלות קשורה לכלי הפרשנות של נדרים. מה קורה אם בתגובה להזמנה המוזמן נודר שלא ייכנס לבית חברו ושלא יאכל אצלו ("קונם ביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם")? הברייתא מצמצמת את היקף הנדר, הדין הוא שמותר להיכנס לביתו ולשתות ואף לאכול מעט כיוון שמניחים שהנודר התכוון שלא יתארח לסעודה גדולה. הגמרא מסבירה את הפרשנות המצמצמת ותולה אותה באופיו של המזמין — שהרי הנדר הוא וודאי תגובה למזמין שיש להניח שהציע לאורח "טיפת צונן" אף כי התכוון להושיב אותו לסעודה גדולה: "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה" (נדרים כא ע"ב). התמונה שהגמרא מציירת באמצעות הביטוי היא של המזמין שממעט בדיבור, אל מול הנודר שהדיבור הוא כלי נשקו. למה להכריז אם אפשר פשוט להמנע מלהיכנס?
ההנחה בגמרא היא שאדם נדרן הוא אדם דברן ואולי גם פשטן. לעומת זאת, אחרים שמצמצמים במילים, שותקים ועושים, על כן כשהם אומרים משהו ניתן להניח שהם אמרו רק חלק מכל אשר על ליבם. ועל כן נדרשים תחכום והרחבה, עיון והעמקה על מנת להבין את דבריהם (נדרים כא ע"א–ע"ב).
עם זיהוי הקטבים של תמלול אל מול פעלתנות ואמירה מול מעשה, ניתן לראות שיש ערך בשני הצדדים. לעיתים האמירה המפורשת מסייעת להגדרת יעדים, להנחת הדברים במסגרת, היא מסייעת ככל הנראה גם במימושם. מספרים על אחד מפוסקי בני ברק שכשרצה להפסיק לעשן אך חשש להיכשל בכך, סיפר לכל מי שנכנס אליו שהפסיק לעשן. בדרך הזו חשב לגרום לעצמו שלא לסגת מהחלטתו. ההכרזה היא הטרמה של נקודת הסיום של התהליך ומכריחה את המימוש. אליה וקוץ בה: "אמר ר' שמואל בר נחמן כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא בא לידי עבודה זרה ולידי גילוי עריות ושפיכות דמים" (ויקרא רבה, שם). הכרזות גדולות בעניינים קטנים יכולות לגרום לדרדור לתהום. אדם מניח את שמו הטוב על הדבר האחד הזה. כולם יודעים שבזה הוא נבחן. ההימור הוא על כל הקופה כולה.
מדרכי ההתרה של הנדר ניתן ללמוד על ממד עומק נוסף של החקירה. ישנה מחלוקת תנאים כיצד מתירים נדרים. האם שואלים אותו: "לב זה עליך" או שאומרים לו: "אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי (האם) נדרת?". ההבדל בין שתי דרכי ההתרה הללו הוא שהראשונה בוחנת האם האדם עדיין עומד בדעתו הראשונה: 'לב זה' — עדיין 'עליך'? העמדה החולקת מציעה לבחון האם כבר בשעת הנדר הנודר היה נמנע מנדרו אילו הבין את משמעות נדרו עד הסוף. אילו דעתו הייתה מיושבת עליו. המשותף לחולקים הוא זיהוי של עכבה ביכולת של האדם להשתנות ולהתפתח. הנדר כובל את מחשבת האדם לנקודה יחידה בעברו. הנדר מונע ממנו יצירה מחודשת, מחשבה שנייה, בחינת רצונו ודיוק בחזון. בהבלחה של רגע אדם מקפיא את אנושיותו ואת הדינמיות הכרוכה בכך ופוטר את עצמו מלהסס מלפקפק ומלהטיל ספקות. אולי משום כך קובע ר' נתן:
הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו — כאילו מקריב עליו קרבן... (נדרים כב ע"א).
מי שנודר נדר הוא כמי שמכין עצמו לעבודה פסולה, וכאשר יקיים את הנדר הרי הוא כמי שהקריב קורבן מחוץ למקדש. הנדר מסיט את האדם מעצמיותו ומוביל אותו לעבוד את הרגע שהיה ואיננו.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f