תורה כטקסט או כאשת ברית?
קריאה במקור
קראתי בכל לב · שלח · פרק 1
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
פרשיית המקושש מכסה יותר משהיא מגלה. בניגוד למקובל, אין היא מגלה את שמו של החוטא, ואין היא מגלה לנו מה היה חטאו המדויק (תולש? מעמר? מוציא מרשות לרשות? ראו: שבת צו ע"ב).
תחושת הסוד האופפת את הסיפור מלווה אותנו גם בעת נתינתו של החוטא במשמר מפני שלא נודע מה ייעשה בו.
בהידרשו לפרשייה הסתומה הזו מקלף ר' עקיבא את הטיח מעל פניה, ומגלה לנו כי המקושש הוא צלפחד. האיש שבנותיו יבואו בעתיד לברר את שאלת אפשרויות הירושה שלהן מפני שבמות אביהם אין להן נחלה. בתגובה לדבריו משיב לו ר' יהודה בן בתירא: "עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק" (שבת, שם).
מן הסוגיה עולה שהגילוי של ר' עקיבא איננו ניחוש בעלמא. הוא מבוסס על גזרה שווה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ", "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר". ההאזנה של ר' עקיבא לתורה סייעה בידו לזהות קול צלול וברור המבאר שצלפחד שבנותיו מעידות עליו שמת "בַּמִּדְבָּר" הוא המקושש "בַּמִּדְבָּר". ר' עקיבא "הדורש כתרי אותיות" מקיים מערכת של הקשבה ותקשורת מעמיקה עם התורה שבכתב. הוא דורש כל תג וכל אות ואינו מדלג מעל שום מסר. מבחינת ר' עקיבא אין דבר חבוי, הכול כתוב מפורש. כל שנדרש הוא לכרות אוזן.
אולם ר' יהודה בן בתירא חש שיש במעשהו זה של ר' עקיבא משום חשיפה וגילוי של סוד שהתורה הצפינה. מי התיר לו לפרסם את קלונו של האיש? ר' יהודה בן בתירא סבור שהשיקול אילו מן המסרים שבתורה יימסרו מפורשות ואילו מהם יימסרו במעורפל וליודעי חן הוא עצמו חלק מן המסר שיש לשמר. העובדה שהתורה לא אמרה מפורשות מיהו החוטא היא הכרעה להטיל איפול על זהותו. עדינות המסרים הזו צריכה להישמר ולא הותר למאן דהוא לפענח את הסוד ולעשות את מה שהתורה נמנעה ממנו.
בין לבין נראה שר' יהודה בן בתירא גם אינו בטוח בגזרה השווה של ר' עקיבא. שמא לא היה צלופחד המקושש אלא מן המעפילים.
המחלוקת הפרשנית בין ר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא היא כפולה. ראשית בשאלה באיזה כלים אנו ניגשים לפרש את התורה, בכלים מדעיים ומחקריים מדויקים בלבד, או שמא מותר להשתמש בכלים אומנותיים, ספקולטיביים יותר, המביעים האזנה קשובה לטקסט כאל יריעה בעלת היבטים 'מוזיקליים'. שנית, בשאלה איזו משימה מוטלת לפתחו של הפרשן. האם הפרשן אמור רק לבאר ולהסביר את שכבר נאמר, או שמא עליו לעשות מעשה אקטיבי יותר, לפרש ולהדגיש יחסים פנימיים בין מילים ולהרחיב את הנאמר ממילא.
למעשה, מסתתרת כאן מחלוקת בסיסית יותר, המתייחסת לאופייה של התורה עצמה ולדרכי ביטויה.
האם התורה מגלה לקורא דבר מה בכוונה תחילה גם אם בצורה עקיפה? במקרה כזה ייתכן שיש לה עניין בסמל עצמו שבאמצעותו מועבר המסר, אך לא בעצם הסוואת המידע. אכן, לדברי רש"י, הלימוד בדרך של גזרה שווה איננו חשיפה של הסמוי אלא קריאה מדויקת של מה שנאמר במפורש "ואלא הא גמיר [למד] גזרה שווה — ואם כן לא כסתו התורה, דהוה ליה כמפורש" (רש"י, שבת צז ע"א). לפי רש"י זו כנראה עמדתו של ר' עקיבא.
ושמא התורה מגלה דבר מה שלא בכוונה? אם נאמר כך הרי שאנו טוענים שמסרים סמויים התגנבו פנימה אל תוך הטקסט, ובאמצעות ניתוח השפה, ניתן לגלות עניינים שמצויים כביכול ב"תת המודע" של התורה. לפי אפשרות זו, התורה לא "התכוונה" לומר במפורש מיהו החוטא, אולם מתוך עיון מעמיק בלשונה נדמה לפעמים שאולי נחשף הרובד של שימוש במילים טעונות במשמעות. עמדה זו עולה בעקיפין מדבריו של ר' יהודה בן בתירא, החולק אם בכלל יש כאן גזרה שווה.
אפשרות אחרת היא שמוסכם על החולקים שהתורה הצפינה כאן את הסוד, בכוונה תחילה. אלא שהם נבדלים בפירושם את מטרת ההסוואה. האם התורה מבקשת מן הקורא להסיר את המסך או אולי דווקא מאיצה בו להמשיך לנקוט בעמדה שלה, של שמירת הסוד.
הסברו של השפת אמת את מושג הגזרה שווה (השונה מזה של רש"י), נותן פשר להסתייגותו של ר' יהודה בן בתירא מפרשנותו של ר' עקיבא: "נראה דגזירה שווה גם כן בכלל כיסתה תורה". לדבריו, גם מה שנלמד בגזרה שווה נחשב לסמוי מן העין (שפת אמת, שבת צז ע"א).
דומה שר' עקיבא, הרומנטיקן, מתייחס אל התורה כאל ישות בעלת 'אישיות' שיש לקלפה אט אט ולחשוף בעדינות את סודותיה, כמו שעושים עם אדם אהוב.
וכמו שמעיר הרב קוק, ביחס לתפיסתו של ר' עקיבא:
אמנם כנטף מים מני ים, כזיק אחד מלהב אש אוכלה, כאות אחת מספר גדול, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור ותהיינה לו האהבה הטהורה הטבעית והאהבה הלאומית הנאורה והאהבה הא־לוקית הקדושה ומלאת הוד ערוכים במערכה, כמגדל דוד בנוי לתלפיות (עולת ראיה, ההקדמה לשיר השירים, עי"ש).
אולם ר' יהודה בן בתירא מתייחס לתורה כאל חיבור. הוא סבור שהמוצר שלפנינו הוא מוצר מוגמר המזמין אותנו לקרוא את המעטפת החיצונית שלו כנתינתה, בלבד.
מן השאלות התיאורטיות הללו ניתן להפיק גם השלכה לעצם הדיון בחטא, בעונשו ובשומעי לקחו.
ר' יהודה בן בתירא מבקש להשאיר את החטא אנונימי, ארכיטיפ, המאיים להיות חטאו של כל אחד מאיתנו. להזהיר שבנפשו של כל אדם קיים הניצוץ של המרידה העשוי להביאו לכך שבמדבר, בעיצומו של יום השבת, ילך לבקש לו עצים. ר' עקיבא מבקש את החשיפה על מנת להבין את הסיפור בכללותו, על פרטיו, לחדור לנפשו של החוטא, להכירו מקרוב, ומתוך כך לנטרל את השפעתו המדויקת ואת שורשו בתוך נפש הלומד.
הזהירות שלא להיזהר יותר מדי
דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, מתאר באחד ממאמריו תופעה אנושית שאותה חקר: כיצד העולם נחלק לשני טיפוסים: אנשים שיש להם נטייה לאופטימיות ואנשים ריאליים.
הרבה עסקים קטנים קמים על בסיס יוזמות של אנשים אופטימיים. יוזמות השעונות על תחזיות הצלחה ותקוות גדולות שבסופו של דבר מתבררות כתקוות שווא. הסטטיסטיקה מראה שרוב היזמים לוקים ביתר אופטימיות. ובדרך כלל גם טועים בהפרזה בהערכת סיכויי ההצלחה. ובסופו של דבר, ברוב מכריע של המקרים הם גם נכשלים.
לא זו אף זו, ככל שאדם הוא יותר אופטימי כך הוא ייטול יותר סיכונים. ככל שנטילת הסיכונים תוכיח את עצמה, כך תגבר תחושת ההצלחה ועמה גם תגבר ההערכה להצלחה נוספת. ואיתה גם גוברת רמת הסיכון והחשש למשבר גדול. את התהליך המתעצם הזה מכנה כהנמן כ"חוק האופטימיות הגוברת". אפשר להמיר את המושג האקדמי במושג העממי יותר של הימור כפייתי וממכר. מי שהתנסה בזכייה בפעם אחת יכנס להימור נוסף ללא יכולת שליטה על ההחלטה הזו ועל אלה שתבואנה בעקבותיה.
אל מול הטיפוסים הללו, השועטים אל העולם בפיתוח רעיונות ויוזמות, עומדים האנשים הריאליים השקולים. אלה שמסתכלים על המציאות נכוחה, אינם מתקדמים ללא בחינה של כל הצדדים הרלוונטיים לעניין. אנשים כאלה נשענים על תחזיות מדעיות מדויקות. תחזיות שהן נקיות מכל הטיה ומבוססות על אפשרויות חיזוי סבירות.
אילו היה ניתן לבחור בין שני הטיפוסים על איזה מדפוסי החיים היינו ממליצים?
נראה שאדם הפועל אך ורק על פי נתונים בדוקים לא יתקדם לשום מקום, אך מי שילך אחר הרעיונות המוגזמים של עצמו ימצא את עצמו רודף אחרי בדיותיו כמו ג'וחא מן האגדות הערביות, קבור תחת נטל חובות כלכליים אינסופיים או מחויב לאנשים וקשור בהבטחות שאי־אפשר לקיימן.
השימוש בנתונים מדויקים וסבירים עלול לשתק מערכות שלמות, לדכדך ולהוריד את המורל ולהתבוסס בנבואות שחורות שמגשימות את עצמם. אך גם לקיחת סיכונים עשויה להתברר כמסלול התרסקות.
נראה שלמחלוקת בין האופטימיים והריאליים יש מקום. לכול זמן ועת. צריך להיות עיתים אופטימיים ועיתים ריאליים.
יש בתיאור הזה כדי לשפוך אור על שתי מחלוקות בפרשתנו. האחת בפרשת המעפילים המבקשים לעלות ארצה ומיד, נוטלים סיכון ונכשלים. והשנייה זו שנוצרה בין יהושע בן נון וכלב בן יפונה לבין שאר המרגלים.
שאר המרגלים ראו חומות בצורות, ילידי ענק וחוסן כלכלי עם ארץ דשנה, והבינו את האיום הגדול שבנוכחותם. הם גם חישבו את רמת הסיכון והבינו את מיעוטו של הסיכוי אל מול המצב הריאלי שעמד אל מולם. לעומתם, ראו יהושע וכלב את הפוטנציאל העצום הטמון בכיבוש הארץ. והם יצאו מהנחה שאיש לא יוכל לעמוד בפניהם. שאיפתם לנחול את ארץ חמדה, וההבטחה לרשת את הארץ הנחו את מבטם ואפשרו להם, ויש שיגידו — עיוורו את עיניהם לפרש את המציאות בהתאם לחלומות. הם ראו את הענקים כטרף קל, "כִּי לַחְמֵנוּ הֵם", "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם", וסברו שבכוחם לפלוש גם לערים בצורות.
המתח שבין תחזיות וודאיות קודרות לבין הערכות חיוביות הוא מתח שקיים בהקשרים הלכתיים רבים. אחד המקומות הללו הן דיני חזקות. עיקרן של רוב החזקות הוא בהנחה שמה שהיה הוא שיהיה. חזקת החיים, לדוגמה, משמעה שאם אדם היה בחיים, אין סיבה להניח שמת; אם כלי היה תקין אין סיבה להניח שנשבר וכן על זו הדרך. המשנה בגיטין עוסקת בשאלה אם גט ששלח אדם זקן או חולה לאשתו ממרחקים הוא בעל תוקף של גט כשיגיע לאישה. החשש שאל מולו מתמודדת המשנה הוא שמא בזמן שעבר מעת השליחה ועד שהגיע הגט לידיה של האישה, מת הבעל. העובדה היא שאנשים מתים בסוף ואם הבעל היה זקן או חולה אזי החשש שהסיכוי התממש מרחפת מעל כשרות הגט. אי אפשר לגרש אלמנה...
המשנה קובעת שהשליח נותן לאישה את הגט והאיש בחזקת קיים וחי. בירושלמי מבואר שההנחה שהבעל בחיים ממשיכה להתקיים בכל מחיר. גם אם הגט ניתן מאדם בן מאה והשליח התעכב מאה שנה בדרך. כמובן, שיש כאן הפרזה. אבל מאחורי ההפרזה עומדת אמירה איתנה: החיים מתנהלים רק על בסיס כוחות של אמון וחוסן. ואף שהמוות מאיים ונוכח, החיים מתנהלים בהתעלם מן האיום שלו. החיים מתנהלים כסדרם רק אם לא נתן את דעתנו על האפשרויות הפסימיות האלה.
רבא מסייג את המשנה. הוא קובע שחולה ששולח גט, הגט תקף, אבל אם החולה היה כבר גוסס אז בוודאי חוששים שמת. הוא קובע עוד, שאם הבעל עבר את גיל שמונים גם אז יש לפקפק בכשרות הגט שנשלח על ידו. וכך יוצא שרבא מציג את האפשרות לבחון סטטיסטיקות ולהסתמך עליהן, לשקול שיקולים ריאליים ולא להתבסס על רעיונות ועקרונות הגזורים מן החוויה האנושית שמבוססת על אשליה ואופטימיות (גיטין כח ע"א).
הסקפטיות של רבא יוצרת עולם של חששות מתמידים ושל אובדן האפשרות לתת גיטין על ידי שליח. הסברה האנושית המנוגדת מאפשרת חיים נורמליים ובריאים המבוססים על הנחה שהדברים מתנהלים כסדרם, שלא התרחשו אירועים דרמטיים ושלא כל דבר מצריך בדיקה וביקורת.
בפרשה שלנו ההנחות האופטימיות הללו לא רק מועילות ומאפשרות יותר. הן נחוצות כי מה שעומד על הפרק איננו המשך החיים כסדרם. עם ישראל במדבר נדרש להתעלות מעל המציאות. הוא נדרש להתקדם מעם של נוודים לעם שולט. המסר של הפרשה הוא שבחיים הרגילים אפשר אולי להתלבט בין הססנות לבין פריצה קדימה. אך מהלכים גדולים לא יתרחשו בלי מעוף ובלי חלומות. ללא הנכונות לשעוט אלי העתיד אין שום אפשרות להתגבר מעל המצב הקיים. דא עקא, החרדות והקשיים שמאפיינים דווקא שלבי מעבר כאלה יוצרים תנאים אופטימליים לקיטוב ולמתח פורה בין שתי נקודות המבט.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f