קריאה במקור

קראתי בכל לב · בהעלותך · פרק 1

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
תורה מן הענן
2
בסוף הפרשה (במדבר י"ב) אנו שומעים על מרים ואהרן הנכשלים בחטא לשון הרע על משה אחיהם:
3
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח... וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.
וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי... וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.
וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ.
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במדבר י"ב, א–י).
4
בעקבות תחינתו של אהרן משה מתפלל על מרים — "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ", וה' משיב: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?". מרים הנזופה נקראת לתת ביטוי לכך שספגה תוכחת מוסר קשה מבורא העולם ולגזור על עצמה גלות ובדידות לפני שתוכל להראות פניה ולבוא בקהל. בזמן הזה, כשמרים איננה יכולה להצטרף למסע העם, מפני שאינה יכולה להיכנס אל תוך המחנה. הכתוב מציין שהעם "לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (שם, טו).
5
הדגשת התורה שהעם לא נסע עד שמרים שבה לאיתנה מגלה שהמשך החניה במקום חרג מן הסדר הרגיל. חלק ניכר מן המדרשים עוסקים בשאלה במה זכתה מרים כאן להמתנת העם כולו ומצביעים על מאמצי השגחתה על משה המונח בתיבה "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". מאמצים אלה באים כאן על שכרם, כאשר כל העם ממתין לה, בתמורה, שבעה ימים תמימים. המדרשים הללו בחרו לעסוק בזווית החינוכית של ההמתנה, ובלקח שניתן להפיק ממנה לדורות.
6
אך הנושא העיקרי איננו מדוע חשוב היה להמתין למרים, הנושא העיקרי החבוי כאן הוא עצם ההחלטה שלא לנסוע.
7
על פי האמור בפסוקים הקודמים, הקב"ה נתן למשה אות וסימן מתי ייסעו ומתי יחנו. עלות הענן הוא סימן משמיים שיש 'לקפל' את המחנה ולצאת לקראת התחנה הבאה (במדבר ט', יז). והנה בפרשייה הזו מצוין מפורשות שהענן סר מעל האוהל. אם כן, אות וסימן הוא שעם ישראל צריך לצאת למסע. אולם למרות זאת לא נסע העם עד היאסף מרים.
8
כיצד, אם כן, נפלה ההחלטה שלא לצאת למסע הבא בניגוד להוראת הענן? בשאלה זו נחלקו המפרשים. "שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת" (ספורנו י"ב, טו). לפי הספורנו, עם ישראל אומנם ראה שהענן עלה אך פירש את עלייתו באופן אחר — הפעם לא סר הענן על מנת לסמן להם לצאת למסע הבא, אלא כדי להרחיקם מן הטומאה וכדי לגלות את צרעתה של מרים, שנודעה מייד עם עלות הענן.
9
לעומת זאת, בפירושו צרור המור, כותב ר' אברהם סבע בקצרה אחרת: "והעם לא נסע. מכלל שהיו ראויים ליסע ונשתהו לכבודה ומיד נסעו. וזהו ואחר נסעו העם מחצרות" (צרור המור, פרשת בהעלותך פ"ג). במילים ספורות ופשוטות אלו מקופל סיפור לא פשוט. לפי פירוש זה העם היה צריך לנסוע. לא הייתה שום סיבה להשתהות שכן הייתה הוראה מפורשת משמיים שעל עם ישראל לקום ולעזוב. אולם העם לא נסע, העם נשתהה לכבודה של מרים. עם ישראל החליט לשבות, למחות ולצאת כנגד ההוראה ולהכריע הכרעה מוסרית ברורה, להמתין למרים עד שתוכל להצטרף, לא לזנוח אותה או להותיר אותה מאחור.
10
לעומת פירושו של בעל צרור המור המייחס לעם ישראל מהפכנות, פירושו של הספורנו מגלה שניתן היה לפרש את עליית הענן באופן אחר, שיתיישב עם המוסר הטבעי. לומר שהענן לא עלה כדי לסמן לעם לנסוע, אלא רק כדי להתרחק מן הטומאה. הם "הכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת". ניתן היה לעשות "אוקימתא" למציאות ולהסבירה באופן שאינו כפי שנראה במבט ראשון. לפי שני הפירושים התוצאה דומה, עם ישראל ממשיך לשהות במחנה ארוז ודרוך ליציאה.
11
אולם, ייתכן שהפירושים הללו מגלים שתי תודעות שונות, שני מחנות בעם: אלו הסבורים כי יש להתנגד ל'הוראת' הענן, ואלו הסבורים כי אין שום צורך בכך, ניתן לקבל את הנחיית הענן ולהותירה על כנה אך יש לפרשה בכלים המקובלים בפרשנות ההלכה. הראשונים מחפשים מהפכות הלכתיות, השניים מבקשים להיות חוליה בשרשרת ההלכה ובהתהוותה בלי לשבור את הכלים. הקושי עם הראשונים הוא שבשיטתם אין רציפות, הקושי עם השניים הוא שנותרת ההרגשה שהדבר עצמו לא נאמר. שהולכים סחור סחור מבלי לומר בפה מלא שהענן סותר תובנות אנושיות יסודיות.
12
רבינו בחיי סובר אחרת. לדבריו, הלשון המתארת שהענן סר מפתח האוהל פירושה שהענן סר אך לא עלה, וכי הענן ביקש לסמן בדיוק את הדילמה עצמה. מצד אחד אין להישאר במקום, ומצד שני אי אפשר לעזוב בלי מרים. כוונת הענן הייתה לפרסם בעם ישראל את העיכוב שמטרתו כבודה של מרים. אילולא היה הענן זז היינו סבורים שההישארות באותו מקום אינה קשורה לסיפורה של מרים. אילו עלה הענן לגמרי, אי אפשר היה להישאר, לכן נשאר הענן תקוע בין אוהל ושמיים על מנת ללמד את עם ישראל להטות קצת לדרך המוסרית. ללמדנו להכריע את הקונפליקט לכיוון המתחשב וההומני אנושי (רבינו בחיי, במדבר י"ב, י).
13
ההבדל בין שלושת הפירושים נוגע גם בשאלה פילוסופית יסודית יותר: מהי דמותו של הקב"ה ומה הוא שואל מאיתנו. מאחורי כל פסיקת הלכה עומדת תפיסת עולם שונה באשר לשאלות הבסיסיות ביותר, כגון: האם הקב"ה הוא א־לוהי ונשגב שציווייו במקרים רבים נוגדים את צו המצפון, בעוד שאת הצד המצפוני מייצג האדם מעמדת המחדש. מה משקלה של ההתגלות בתוך השיח ההלכתי והאם ישנה תכלית מוסרית למצוות או שמא ההלכה נעה במעגל משלה, ואין לאדם יכולת השפעה עליה. מול ההתחבטות בין קטבים אלו, עומדת האפשרות להבחין בכך שהצו עצמו כבר מכיל את הקונפליקט הזה בתוכו. המוסר אינו מחוץ להלכה, הוא שיקול בתוך ההלכה, והוא מטה אותה לא במוצנע אלא במפורש לכיוון המוסר.
14
טלטלות
15
הוראות סדרי החניה והמסע במדבר מפורטים בפרשתנו. הקב"ה מצווה את בני ישראל לעקוב אחר הענן, כאשר מנוחת הענן מסמנת חניה ועלותו מסמנת כוננות תזוזה:
16
וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ (במדבר ט', יז–יח).
17
התורה מעצימה את ערך "פקודות" הענן ומכנה אותן 'משמרת ה'': "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ" (שם, יט). המצווה הזו הפכה את החניה, גם אם התמשכה, לקיום מצווה של שמירת משמרת ה'. בזכותה הייתה שהותו של עם ישראל במדבר טעונה במשמעות מצוותית לכל אורכה (מלבי"ם ט', יט–כ).
18
לאחר ההוראה הכללית הזו, נכנסת התורה לפרטנות יתרה באשר לאפשרויות היישומיות המגוונות של הלכות הענן. התורה מתארת שלעיתים הענן ישכון על מקומו "יָמִים רַבִּים" (שם, יט). אך לעיתים הענן ישכון רק "יָמִים מִסְפָּר" מעל המשכן (שם, כ). אפשרות נוספת היא שהענן יחנה ללילה אחד "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר" (שם, כא) ואפשרות נוספת "אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים" (שם, כב). ושוב חוזרת ההוראה הכללית — תלות מוחלטת בשרירות תזוזתו של הענן.
19
אריכות היתר וריבוי הדוגמאות נראים תמוהים. את המסר של התלות המוחלטת בתנועת הענן ניתן היה להעביר בפסוק אחד שתפקידו לפתור ספקנות והיסוס שעשויים להתעורר בעקבות מצבים קיצוניים של שהות קצרה מדי או ממושכת מדי ולהתריע על כך שייתכנו תקופות ממושכות כמו שייתכנו תקופות קצרות של חניה.
20
הרמב"ן על אתר מבאר שפירוט היתר בא ללמד על הדבקות שנדרשה מעם ישראל לאורך התקופה. גם אם יחנו במקום שאיננו נוח ונעים, לא יוכלו אלא לשבת בו ימים רבים עד שהענן יורה דרכם. לחלופין כשיגיעו עייפים מן הדרך למקום המנוחה, ויניחו כל חפציהם בצורה מאורגנת, יקימו את המשכן על עומדו ולמחרת בבוקר יעלה הענן, ייאוש עשוי לכרסם בליבם מפני הטורח הגדול הכרוך בפירוק ונסיעה מחודשת. תסריט גרוע מזה עשוי להתרחש אם הענן אינו נראה בבוקר שלאחר החניה, ובכך יעורר בישראל ציפייה לחניית קבע ממושכת, וכעבור לילה נוסף יצטוו לנוע. ועל כן מתאים תיאורו של הפסוק: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ" — "כי מיראת ה' ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו" (רמב"ן ט', יט–כב).
21
אומנם, מציע הרמב"ן שייתכן שכל הפרשייה הזו היא תיאור שנכתב בדיעבד, לאחר ארבעים שנות מסע, וכלשונו: "ויתכן שארע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן... ולכך הזכיר הכתוב אלו השיעורין בפרטן". לפי פירוש זה אין הכתוב בא לפרט לעם את האפשרויות השונות, אלא מתאר בדיעבד את חווית הקושי שבציות לענן. את חוסר היציבות ואת חוסר הוודאות שנלוו למצווה המחייבת לחנות ולנסוע על פי הענן. או כפי שקובע רב יהודה בשם רב: "יושבי צריפין והולכי מדבריות, חייהן אינן חיים" (עירובין נה ע"ב). ההיקש בין יושבי צריפים, שהם בתי ארעי לנוודות של הישיבה במדבר, מפנה את תשומת הלב למשמעות של הישיבה הזו הכרוכה בהתמסרות להשפעת כוחות עליונים תחת שיקול דעת ושליטה.
22
בתלמוד הירושלמי מובאת מחלוקת באשר לאופייה של חוויית מסעם של בני ישראל במדבר. האם מדובר בחוויה של קביעות ויציבות או דווקא להפך, של 'ישיבה על המזוודות'. ההקשר שבו מובאת המחלוקת היא של מלאכת בונה בשבת. ההנחה של הגמרא היא שבנייה אסורה מוגדרת כבנייה רק אם היא בנייה של קבע. באופן אבסורדי, המודל המקורי לאיסור בניית המשכן, המקור למלאכת בונה, היה דווקא מבנה ארעי המיועד לפירוק עם כל מסע חדש.
23
מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים.
ולא לשעה היתה?
אמר ר' יוסה מכיון שהיו נוסעים וחונים ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם.
אמר ר' יוסי בי ר' בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה (ירושלמי, שבת פי"ב ה"א).
24
לדעת ר' יוסי בי ר' בון, באמת עם ישראל חי במדבר בתחושה של ארעיות. הסיבה העיקרית איננה העקירה הצפויה ממחנה למחנה. הידיעה שבסופו של דבר המדבר עצמו איננו התחנה הסופית אלא ארץ ישראל, היא זו שמעמידה את הנסיעה במדבר כנסיעה בפרוזדור, כמסע הכנה, ואת החניות בו כתחנות מעבר. ודוק, לא זמניות וארעיות החניות הן המטלטלות את האדם, אלא דווקא ידיעת ארעיותן המוחלטת.
25
לעומתו, ר' יוסה גורס כי 'אין דבר יותר קבוע מן הזמני'. העובדה שהיו נוסעים וחונים על פי הוראה מגבוה והדבר לא היה נתון לשיקול דעתם כלל, הרי זה 'כמי שהוא לעולם'. זוהי גם דעתו של רבא בבבלי על החוויה הסובייקטיבית שנוצרה בעקבות התלות בהוראת גבוה:
26
אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת? כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו — כמאן דקביע להו דמי [דומה הוא להם כדבר שהוא קבוע] (עירובין נה ע"ב).
27
בניגוד לנאמר כאן, סובר ר' יוסה שאופייה של חניית המסעות העניק לעם ישראל אשליית קביעות. הרעיון שההתיישבות בכל מקום הייתה "עד להודעה חדשה" גם אם ההודעה החדשה עלולה הייתה להגיע בקרוב מאוד, כיוון שגם הייתה עשויה להגיע רק כעבור שנה הרי שמבחינתם של בני ישראל הוראת החניה חייבה התארגנות לישיבת קבע.
28
דברי ר' יוסה התמוהים במבט ראשון, נוגעים בנקודה מאוד יסודית בקיומנו. התלות המוחלטת שלנו בנסיבות, חוסר הוודאות שלנו באשר לעתיד, חוסר היכולת שלנו לתכנן דבר, אינו מגמד דבר מן האשליה שהיא יסוד קיומנו, שחיינו הם דבר של קבע. ואף שהדבר הוודאי היחיד בחיינו הוא סופם הקרב, אין זה ממעט בכהוא זה מתחושת הקביעות, מן הצורך בהתבססות וממידת החשיבות שאנו מקנים לכל אירוע פעוט בחיינו.
29
החידוש בפרשייה הוא הענן. הענן השוכן מעלינו בזמנים נינוחים, עתות שלווה והתבססות הם אותה עננה המורמת ומאיימת עלינו לטלטל אותנו ממקומנו. אותה עננה המאיימת להניח לנו לשקוע במציאות קשה או נעימה ונוחה היא הענן שלעת אחרת יישא אותנו אל מעבר לשם, אל מחוזות חדשים של קיום ארעי וקבוע אחר. ושני אלו שלוחיו של הקב"ה.
30
כלל הדברים כי גדלה ורבה האמנתם, כי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ואין זה רק כי את משמרת ה' שמרו. והוא מאמרם ז"ל (ילקוט ירמיה רמז רסד) על פסוק זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי וכו' (ירמיה ב', ב) (אלשיך ט, כג).
31
זכרנו את הדגה — מדוע הם אינם שמחים?
32
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם.
33
לתלונתם של בני ישראל על המחסור במזון, ואזכור געגועיהם למזון המצרי, ישנם שלושה מישורים לפחות.
34
המישור האחד הוא עובדתי: במישור הזה מועמדת למבחן מידת האמינות של הטענה. מה באמת אכלו או לא אכלו במצרים. האם הטענה שקרית או אמיתית.
35
המישור השני הוא פסיכולוגי: מדוע תיארו בני ישראל כך את זיכרון מצרים, על איזה הלך נפשי מעידה התלונה ולמה בעצם התגעגעו.
36
המישור השלישי הוא מישור התוכן: מהי משמעות ההשוואה בין מן מתת שמיים לבין דגים קישואים ואבטיחים. וכיצד נקבעה ההיררכיה ביניהם באופן שהוצג בטענה.
37
לעניין אמינותה של הטענה נחלקו הפרשנים. הרמב"ן סבור שבאמת מצרים שפעה ירקות ולבני ישראל שעבדו בשדות הייתה הפריבילגיה לאכול מן הבא ליד, תוך כדי עבודתם. הדגים היו זמינים ונכלאו בין האבנים על שפת הנילוס אחרי שנפלטו עם המים השוצפים אל החוף. וכך בני ישראל הסתפקו בליקוט דגים שלא הצריכו אותם למאמץ או תשלום (רמב"ן י"א, ח). הגדיל לעשות החזקוני שהצליח לטוות מן התפריט הנזכר את מבנה הסעודה במצרים: "את הקישואים ואת האבטיחים לאכול בקנוח סעודה. ואת החציר ואת הבצלים לטעום הקדרה עם הבשר. ואת השומים לטבל הבשר והדגים". רבנו בחיי סבור שבני ישראל תיארו עובדות נכונות, אבל בעצם ציירו תמונה שהיא רק 'חצי אמת'. ניתנו ירקות — רקובים ופחותי ערך, ניתנו דגים — מסריחים וישנים.
38
לעומת אלו ישנה גישת הספרי המופיעה ברש"י שלפיה בני ישראל שיקרו: "תבן לא היו נותנים להם בחינם ודגים היו נותנים להם בחינם?!" (ספרי, בהעלותך פרשה פז).
39
ומן המישור הזה, בעקבות דרשת הספרי, אנו עולים אל הקומה השנייה, אל המישור הפסיכולוגי.
40
מדוע תיארו בני ישראל את מתת מצרים כחסד בלתי נשכח? כיצד נותר הזיכרון הקולקטיבי חיובי ומדוע ייפו את המציאות המרה שהייתה שם ושכולנו היינו עדים לה? לספרי יש תשובה. "דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר חנם, חנם מן המצות".
41
בני ישראל לא יכולים, או לא יודעים, לומר את אשר על ליבם. ההשוואה בין האכילה במצרים ובין המן איננה הנושא כאן. אכן יש יתרון במצרים שאין במדבר: במצרים היו חופשיים מן המצוות, הכול היה "חינם". המן הוא סמל למעבר הזה. תחושת הכליאה שבמסגרת הדתית שהתחדשה עם היציאה ממצרים תואמת להפליא את המעבר שבין הגשמי הדשן ומשולח הרסן, לבין הא־לוהי המקודש, הדיאטתי והמצומק. הם לא שכחו שאין ארוחות חינם, הם פשוט מתקשים לשלם את המחיר הגבוה של הריסון. בכיינותם של אוכלי המן נשמעת לפעמים באוזנינו גם היום בתלונות שונות על מגבלות הכשרות והצניעות. ובכן גם כאן מקבל הזיהוי האגדי בין חטאים ואוכל — אישור מחודש.
42
כמובן, שניתן להציע כיוונים אחרים, ולבאר כיצד הזיכרון לטווח הארוך מעדיף ליפות את המציאות. כיצד תהליכי העיבוד מסייעים ליצור עבר שניתן להתגעגע אליו. כיצד חלוף הזמן מאפשר לברור טוב מרע ולעצב זיכרון שמאפשר שפיות וביקורתיות חלף האפשרות של שפיפות וכניעה.
43
במישור השלישי, בהתעלם מן השאלה מדוע בני ישראל מתארים את ההימצאות במצרים כבעלת היבטים חיוביים עד געגוע, ובהתעלם מן השאלה אם התיאור נכון או שגוי, בסופו של דבר הטענה היא שבהשוואה למאכלים רגילים — המן הוא מנה עלובה. מה ההבדל בין אכילת מן ואכילה מרובת מנות ומגוונת?
44
בגמרא במסכת יומא שוכלל המן ולא נשאר ברמת המטאפורה של הצדקנות המדומיינת. הגמרא מתארת את המן כמאכל עם סגולות מיוחדות: כמכונת אמת, כשופט וכדיין:
45
תניא אידך: גד — שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון.
לבן — שמלבין עונותיהן של ישראל.
תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין.
כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי.
אמר להם משה: לבוקר משפט.
למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון — בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין.
זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי.
אמר להם משה: לבקר משפט.
למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה — בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה — בידוע שהוא סרח עליה (יומא עה ע"א).
46
אצל המן אין "תקינות פוליטית". התוכנה שלו אינה מרמה. הוא מדויק בכמות והוא מכיר כל אוהל. עומר של ילד שאינו בן של אביו אלא הוא מאב אחר ירד בפתח בית האב הנכון. עומר של אישה שזנתה לא ירד יותר בבית בעלה. גנבים לא יקבלו את העומר והוא ירד בבית השכן שממנו גנבו. המן משמש חלופה לבדיקת אבהות ולבדיקת הסוטה וכמכונת אמת.
47
התחושה היא שבמחנה מתהלך לו סוכן חרש, מלשין שאין לו גבולות. היונה שהביאה עלה זית טרף בפיה אולי סברה שמוטב לה לאכול מן הטבע ולא להיות תלויה בחסדי נח, אבל בין תזונה מן הטבע לבין אכילה מסודרת ומוגנת עומד עולם ומלואו. עם ישראל מקבל אוכל כדרך שצורכים היום אינטרנט עם הגנה של "רימון": אוכל נטול סכנות, חיים של חירות בלי אפשרות לחירות. הקב"ה לא סומך עליהם ו"מחזיק אותם קצר" בעזרת המן, ששולט בהם ביד רמה. ישראל מצויים במתח של ענישה מתמדת, של גמול מדויק ושל בהירות רוחנית. המן שולל מבני ישראל חיים של חופש.
48
ממבט־על על המישורים השונים ניתן לומר שהם כולם מדברים על בעיה אחת של היעדר אושר. עם ישראל איננו מרוצה. אבל הפירוק לגורמים יכול להצביע על הגורמים למצב הזה.
49
העיון בפרשייה הזו חושף שהמן הוא חוליית המעבר מחיים גופניים לחיים בעלי משמעות, מרוסנים ומוסריים. ובעוד שאנו מניחים ש"האדם מחפש משמעות" ושהדת מעניקה אושר לאדם. הרי שבפרשה מתברר שבטבע האדם, ענייני רוח עשויים להיות משמימים או "חופרים", ותחושת החטא עשויה להיות תחושה בולמת חיים, שלא לומר "רודפת" את האדם.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Koren Edition 2022
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
http://www.sefaria.org/texts
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f