של מי המים האלה?
קריאה במקור
קראתי בכל לב · תולדות · פרק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
הגמרא במסכת גיטין (ס ע"א) מסדירה את השימוש במקורות המים ומציעה הכרעות שונות ביחס לשאלה איזה שדה משקים תחילה, זה הסמוך לנהר או זה התחתון הנמוך מכולם. מעבר לדיון המשפטי מתארת הסוגיה הזו בצבעים עזים דרכים שונות להשיג עדיפות ושליטה על מקורות המים בתקופת האמוראים. החתם סופר מקשר בין הסוגיה הזו ובין פרשתנו ובכך מעמיד את פרשת בארות יצחק כפרשה שבמרכזה מתח אנושי שגרתי של סכסוכי שכנים.
אפשרות אחרת היא לראות בסיפור הזה סכסוך הנוגע להכרעות עקרוניות בדיני ממונות. רד"ק למשל סבור שהמחלוקת בין הצדדים הייתה אם הבאר היא מגבול גרר או מגבול באר שבע. הנושא, לפי עמדה זו, אינו כיצד יסתדרו השכנים ביניהם אלא שאלת הבעלות על המים. כשלשיטת רד"ק בין שני הצדדים שוררת הסכמה שהבעלות נקבעת על פי מקום הנביעה של המים.
הרמב"ן אף הוא הולך בכיוון דומה ומבאר שהשאלה הייתה אם המים שבבאר נקווים אליו ממי הנהר או שמדובר בנביעה של מעיין. אם המים שבבאר נלקחים מן הנחל השייך לבני גרר לא ייתכן שיזכה בהם יצחק, אך אם מדובר בנביעה טבעית שחשפו יצחק ורועיו, הרי שהם זכו במים. לכן רועי גרר דורשים את המים, אך רועי יצחק מדגישים שמדובר ב"מים חיים" ולא במי נחל. למעשה, לדברי שניהם יש כאן שאלה מי הבעלים, האם יש כאן השתלטות שאינה לגיטימית על מים שהם בבעלות רועי גרר, והמוציא מחברו עליו הראיה, או שמא להפך.
בעל הערבי נחל מחבר בין הסכסוך הממוני הזה ובין סוגיה ממונית אחרת: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", שהרי כל הבארות שנחפרו בימי אברהם סתמום פלשתים, וכעת יצחק מגיע ובא וחופר שוב את בארות אביו אברהם. אך כיוון שהדבר נשכח מן הלב באים תושבי המקום וטוענים שהמקום שלהם ובחזקת אבותיהם (תולדות, דרוש ו). המכנה המשותף לפרשנים הללו הוא האמונה כי גרר איננה המערב הפרוע, שהן רועי גרר והן רועי יצחק כפופים לחוקים מסודרים של דיני ממונות. במסגרת החוק מתגלעים סכסוכים ובהם לשני הצדדים נרטיבים וטענות משפטיות סותרים לגבי המציאות ופירושה. הכרעות בעניינים אלו ידונו בסופו של דבר במסגרת הלכות חושן משפט, על פי כללים המציעים פתרונות שונים במצבי ספק.
אך ישנה אפשרות נוספת, ולפיה חושפת פרשה זו ויכוח אידיאולוגי על עצם האפשרות לזכייה ולבעלות של אדם פרטי:
שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות,
ואם כן מי תהומות הם של המלך ובני המדינה,
ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,
ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו (מלבי"ם).
ואם כן מי תהומות הם של המלך ובני המדינה,
ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,
ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו (מלבי"ם).
המחלוקת בין רועי יצחק ורועי גרר מוסברת על ידי המלבי"ם כמייצגת שתי עמדות יסודיות בשאלת האפשרות לזכות בנכסים. עמדת רועי גרר היא העמדה הגורסת שאין בעלויות פרטיות וכי המים הם רכוש המלך והעם. באמתחתם רעיונות מרקסיסטים הגורסים שהמשאב הוא משותף ואין לאזרח יכולת להשתלט על אוצרות הטבע ובכלל. לעומת זאת, רועי יצחק מייצגים את העמדה הקפיטליסטית, קרי: האדם — יצחק, במקרה זה — שעשה את המאמץ לחפור והצליח במשימתו, זוכה משום כך לבעלות על המים. מדובר במציאה כשרה ובעסקה מוצלחת שלו. יצחק מייצג כאן תזה שמפוררת את הריכוזיות השלטונית ואת החיבור האוטומטי שבין בני העם השולט — לנכסי ארצו. ההזדמנות של יצחק תלויה בשינוי תפיסתי של בני הארץ ולא רק באיזה סכסוך ובשאלה ממונית נקודתית.
ההפתעה בשלוש הדרכים הללו היא שאף לא אחד מן הפרשנים שנקטו אותן הלביש את הסכסוך בצבעים של שחור ולבן. להפך — ברור ופשוט שהמחלוקת עצמה משקפת את המציאות המורכבת והלא מוכרעת שבתוכה פועל יצחק. יש צד לומר שהוא צודק ויש צד לומר שאנשי גרר צודקים. אם מדברים על סכסוך בין שכנים, הרי שזהו עניין טבעי המתאר מתח ששורר תמיד בין אנשים שחיים ומתגוררים באותו שטח. אם מדברים על סכסוך ממוני ובהכרעה במצבי ספק הרי שבאמת יש לדון מה מעמדו של הנחל שממנו נמשכים המים ומה מקורם של המים אם הוא מן הנחל או ממי מעיין, והאם יש כאן זכויות קודמות של בעלות ולמי. אם מדברים על סכסוך עקרוני אידיאולוגי, אפשר להצדיק כל אחד מן הצדדים. יצחק איננו הצדיק וגרר אינם הרשעים.
את המצב המאתגר הזה שבו נתון יצחק מתאר הזוהר באמצעות משל מעולמה של התורה שבעל פה:
באר דרבו עליה דא אורייתא דבעל פה,
דאתמר בה ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים,
אלין מקשין על אלין ואלין חולקין על אלין,
אלין מטהרין ואלין מטמאין אלין פוסלין ואלין מכשירין,
אלין אוסרין ואלין מתירין (תיקוני זוהר קמז, א).
דאתמר בה ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים,
אלין מקשין על אלין ואלין חולקין על אלין,
אלין מטהרין ואלין מטמאין אלין פוסלין ואלין מכשירין,
אלין אוסרין ואלין מתירין (תיקוני זוהר קמז, א).
לפי הזוהר, את מצב ההתכתשות הזה בין שני צדדים נכונים בין אסור למותר בין טמא לטהור בין פסול לכשר אנו מכירים כדיאלוג נצחי שהוא הוא התורה שבעל פה. הזוהר התכוון לתאר את התורה כמים ולהתייחס לסיפור יצחק כמשל. אך ניתן להפוך את הדברים ולומר שהתורה שבעל פה ומתודת הלימוד שלה הם משל למצבו של יצחק. אך לא רק למצבו של יצחק התורה שבעל פה היא משל. כותרת ההבטחה לרשת את הארץ נתקלת מאז ימי האבות ועד ימינו (על אף היפוך התפקידים) במסכת חיכוכים שבחלקם נגועים ביחסי שכנות מעורערים ובחלקם נובעים משאלות בעלות וסכסוכי קרקעות ובחלקם נוגעים לשאלה הפוליטית של המשטר הראוי והנכון. הבטחת הארץ אינה סוף פסוק אלא התחלה של התמודדות, תחילה של עיון מעמיק בסוגיות שאין בהן צודק וטועה. הצד המשמח שבכך הוא בזכות לחיות כאן, בזכות להיות חלק מן התורה שבעל פה, תורת הארץ.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f