מעשה באלמנה
קריאה במקור
קראתי בכל לב · כי תצא · פרק 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (דברים כ"ד, יז).
מצוות התורה תובעות מאיתנו לחמול על האנשים שבשולי החברה, לראות את מצוקתם ולהיות הגונים כלפיהם. הנחת היסוד של חלקו הראשון של הפסוק היא שגר ויתום הם חסרי הגנה וכך גובר החשש שבית הדין יתעלם מזכויותיהם ויבכר לזכות את העשיר והמכובד על פניהם. הציווי ביחס לאלמנה אינו פונה אל בית הדין, אלא אל האדם הפרטי, אל המלווה. אין לקחת כמשכון בגדי אלמנה.
משפט התורה הזה עשוי להתפרש בכמה אופנים. ניתן לחשוב שהמדובר דווקא בבגד, משום שההיזקקות של האלמנה לבגדיה תחייב את המלווה ואותה ליחסי קירבה מפוקפקים, אולם ניתן להסביר על פי ההקשר שהאלמנה בפרשייה זו היא רק דוגמא לעוד סקטור המצוי בשולי החברה. אישה חסרת הגנה, חסרת משענת כלכלית שחייה מרים וקשים. ביחס אליה ציוותה אותנו התורה להימנע מלנהוג בה על פי שורת הדין. האם באומרנו "אלמנה" כוונתנו לבעיה הנוצרת בעקבות המעמד האישי שלה, או שמא בגלל מעמדה החברתי? לשאלה זו עשויה להיות השלכה הלכתית: מה יהיה דינה של אלמנה עשירה ומכובדת?
בשאלה זו נחלקו התנאים: רבי יהודה סבור שדין זה אחד הוא לענייה ולעשירה. ואילו לפי רבי שמעון הסובר ש"דרשינן טעמא דקרא", כלומר, מותר להסיק מסקנה מהטעם שהכתוב נותן למצווה, מותר לקחת משכון מאלמנה עשירה.
את המחלוקת הזו, אם את פסוקי התורה יש לפרש בצורה תכליתית או דווקנית, אנו מכירים מתחומים רבים: גם פתק למכולת מצריך לעיתים פרשנות. האם כשכתוב "חלב תנובה" זה אומר שאפשר לקנות גם טרה, אלא שדיבר הפתק בלשון בני אדם, או שמא יש איזה עניין דווקא עם המוצר הזה, הכשרו, טעמו, לקחו כזה מן השכנה וצריך להשיב לה וכדומה.
גם הסכמים מצריכים פרשנות מן הסוג הזה. האם העובדה שאדם מכר את ביתו והדברים כתובים שחור על גבי לבן בחוזה שערך וחתם עליו מרצונו החופשי מחייבת אותו לקיים את המכירה למרות שעניינו במכירתה התפוגג, או שמא ברור שכוונתו הייתה להחליף את דירתו ולרכוש אחרת במקומה, וכיוון שהעסקה המיועדת בוטלה כמובן שאין סיבה לתת תוקף גם לחוזה המכירה שעשה. האם יש כאן תנאי סמוי שאיננו כתוב מפורש אך ברור שהוא מונח על השולחן ואינו מדובר? אפשר לתת דוגמאות רבות מתחומי משפט וחיים שונים. המציאות מורה שאנחנו מתמודדים עם השאלה לא רק בעניינים משפטיים אלא גם בענייני חולין יום־יומיים לגמרי.
הקושיה הזו ביחס לתורה קשה שבעתיים. גם אם נאמר שיש להביא בחשבון את 'כוונת המחוקק' ולפרש את התורה באופן תכליתי, כלומר, בהתאם לתכליתה, עדיין ניאלץ לדון עם עצמנו מה הייתה כוונה זו.
מעשה ששמעתי בילדותי מבאר את הבעיה בפירוש הדווקני.
מעשה בילד שמו אפמינונדס שנשלח לבית סבתו, שנתנה לו כלב במתנה. הילד חזר הביתה ללא הכלב כי איבד אותו בדרך. אמרה לו אמו: "בפעם הבאה שסבתא תתן לך משהו קשור אותו בחבל ולא תאבד אותו בדרך". בפעם הבאה הסבתא נתנה קציצות... לסיפור המשעשע יש כמובן גרסאות עממיות שונות, והוא נמשך ונמשך. הטעות שבאי הפעלת שיקול הדעת הפשוט של התאמת ההוראה למציאות מעוררת גיחוך. לעיתים, עושה רושם שהילד חסר היגיון, ולעיתים נדמה שהאם הייתה צריכה לקלוט את הבעיה.
והנה אנו מתמודדים עם השאלה הזו עצמה: אם לא נעמיק במשמעות הדברים נאבד את טעמם בדרך ואולי גם את האימון בנותן התורה. אם נעמיק במשמעות הדברים, ייתכן שיום אחד נמצא את עצמנו מקיימים את המצוות שיצרנו לנו במו ידינו.
מהסיבה הזו המחלוקת לא הוכרעה. היא נמשכה להיות מחלוקת בשאלת טעמי המצוות באופן רחב יותר. האם ניתן לתת טעם לדברי התורה, ולהסיק ממנו מסקנה למעשה, או לא? שאלת הענקת טעם ויסוד למצוות הייתה שנוי במחלוקת בין הפילוסופים של ימי הבינים. בד בבד המחלוקת הפכה ממחלוקת בשאלה מה בעצם כתוב בתורה, למחלוקת תיאולוגית. נימוקי המתנגדים לדרישת טעמי המצוות מבוססת על הרציונל שמחשבות הבורא אינן בנות השגה, וכי הטעם לקיום המצוות הוא האמונה בה' ולא הערך הנקנה בזכותן. העמקה בטעם המצווה עלול לגרום לטעות לגבי מקורות הסמכות. במקום שהציות יהיה ביטוי לקבלת סמכותו של הקב"ה יושתת הציות על השכל וההיגיון. לעומת אלו עמדו נימוקים אחרים של התומכים במציאת טעם למצוות: הרצון להצביע על מוסריות התורה וישרותה, האמונה שתורתנו מבוססת על עקרונות של צדק ושמטרת המצוות היא לעדן את התנהגותנו, ועל כן אין סיבה שלא לחשוף את היסודות הללו. כמו כן, המודעות לתכלית המצווה מגבירה ומחזקת את ההשפעה החינוכית שלשמה צווינו במצווה זו.
נדמה שביסוד המחלוקת מצויים בסופו של דבר הבדלי תפיסה בהבנת מהות הא־לוהות ומשמעות התורה. האם התורה ניתנה כדי לייצר חלל מקודש מרוחק מן החיים, או שמא היא ספר הדרכה לחיים עצמם. ספר הנתון בדיאלוג מתמיד עם מציאויות משתנות. הבדלים אלו בלטו מאוד במאה הי"ט, כשהוצעו רפורמות בדת מצד אחד, ומן הצד השני גובשה והתפתחה התגובה האורתודוקסית והאולטרה־אורתודוקסית (החרדית).
בדורנו, התהייה חוברת לשאלה הפוסטמודרנית אם יש אמת מוחלטת או שמא ייתכן שהתורה יחסית וניתן לקרוא אותה באופן דינמי יותר, המסתבר על אוזן השומע יהיה מי שיהיה.
חיזוק מעניין לעמדה המבזרת של ההלכה מציע ר' צדוק הכהן מלובלין:
דמשה רבינו ע"ה לא רצה להמנות סנהדרין, אף דידע שאי אפשר לו לבד להשגיח על ששים ריבוא מישראל בכל פרטי עניניהם, הוא רצה להנהיגם בענין זה שיאיר עיניהם שיוכלו לראות כל אחד נגעי עצמו בעצמו ויהיה כל אחד עיניו בראשו, ולא יצטרכו לעיני העדה כלל, וזהו אור שיהיה לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו (ר' צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמוד נח).
לדבריו, בעתיד ילמד כל אחד לשפוט את עצמו, ולא יהיה עוד צורך במורי הלכה ובריכוז הסמכות. דא עקא "עיניו בראשו" הוא מטלה לא פשוטה. כובד האחריות להסתכל בעיניים ולהכריע בכנות, ביושר ובאמונה מחייב עבודה מתמדת וזיכוך ביראת ה'.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f