שפתי כהן על התורה · שמות · פרק 4 · פסוק 21

ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה וגו'. א"ל בהליכתך למצרים לא תהיה כוונתך לראות את אחיך אשר במצרים כמו שאמרת ותעשה השליחות טפילה לא תעשה כן אלא השליחות עיקר, זהו בלכתך לשוב מצרימה שהליכתך לא תהיה אלא לשליחותי כדי שיהיה לך שם:

ואמר ראה כל המופתים וגו'. כבר כתבתי שהוא לאיים עליו, ולזה אמר אשר שמתי בידך, להזכירו, מה שאירע, בידו שנצטרעה, ואמר ואני אחזק את לבו אמר זה לחזק לבו של משה שאם ימאן פרעה אינו מצד שאינו עושה ממנו חשבון מצד שהוא כבד פה אלא מצד שאני אחזק את לבו עד מכה אחרונה שהיא מכת בכורות. לזה אמר ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל וגו' ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך. ואמר הורג ולא הרג, שייעודו של הקב"ה כאלו נעשה. ופירש"י ז"ל היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה מפני שהיא קשה, וזהו שאמר איוב הן אל ישגיב בכחו וגו' לפיכך מי כמוהו מורה, ב"ו המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב ע"כ. וכתב רבינו חננאל ז"ל מה שמסרתים בידך לשעבד אותם לא תחשוב שהוא מפני שהם קלים בעיני, לא כוונתי אלא לייסרם בשוטין ככתוב וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואתה הכבדת עליהם עולך לפיכך אני עתיד להכות חת בנך בכורך שהיא מכה אחרונה. וקראם בני דרך חשיבות ומעלה כענין שכתוב בני אל חי ע"כ. וכתב רבינו בחיי ז"ל, ומה שאמר ואומר אליך שלח בני היה לו לומר שלח בכורי מאחר שאמר בני בכורי, אבל הענין הוא כי בהיותו בגלות קרא לישראל בני, כי איך יקראנו בכורי איה הבכורה והם עבדים ובשעבוד גדול ע"כ: