שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 17 · פסוק 25

ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת. אמר כן לפי שיכולים לומר שאולי נעשה ע"י כשוף או ע"י אחיזת עינים כמו שמראים אילנות נושאים פירות, זה אמר השב למשמרת לאות, כי אחיזת עינים אינו עומד כי אם י"ב שעות, וזו עומדת עוד עד היום, בזה ידעו כי אינו ע"י כשוף או אחיזת עינים:

ויאמרו בני ישראל וגו'. לפי שאמר השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות, לזה אמרו ישראל אילו היתה בחוץ היו הכל רואין אותה והיו נזהרים מליכנס, אבל עתה האות של הכהונה הוא ציפוי למזבח, המזבח הוא לפנים מהעזרה, וגם המטה היה לפנים ממנה שהיתה לפני אהרן, עשה ב' אותות וכולן בפנים, א"כ כל הקרב לכהונה או יקרב ללויה יומת, לזה הקרב הקרב ב"פ, לפי שאין לו מזכיר, ולא די ג' מיתות, שנבלעו ומהם נשרפו ומהם מתו במגפה אלא אבדנו כולנו אבדנו. האם תמנו לגוע, שמא הופקרנו למיתה, כן פירש"י ז"ל. דאם לא כן עם חכם ונבון אחר שראו מה שהיה ואחר שאמרו אתם המתם את עם ה', מה תלונתם עתה לומר הן גוענו, אלא כמו שאמרנו. לזה אמר ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך שהן הלוים, תשאו את עון המקדש, שלא תניחו זרים ליקרב אל המקדש, למקום שאינו יכול ליכנס, זהו לישראל, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם, להזהיר הכהנים על הלוים שלא יניחום ליכנס לפנים ממחיצתם, א"כ אתה מוזהר על הלוים והלוים מוזהרים על ישראל, ובזה לא תמותו גם הם גם אתם ולא יהיה קצף על בני ישראל. וא"ת הואיל וב' האותות שהם המחתות שעשאום צפוי למזבח והיו זכרון לבני ישראל וגם מטה אהרן שהוא אות לבני מרי, והואיל והם בפנים מה תועלתם לישראל הואיל ואינם נראים וי"ל שהיו נראין בשעת נסיעה ובשעת חניה: