שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 17 · פסוק 17

דבר אל בני ישראל וקח מאתם. מהו הדבור, אם הדבור הוא הקיחה א"כ היל"ל קח, לא וקח, דמשמע שהדבור לחוד והקיחה לחוד, אלא דבר אל בני ישראל, דבר על לבן, כמו דברו על לב ירושלים, ואמור להם שלא ידאב לבם על המתים במגפה, לפי שמראה כעסו במאנין תבירין, ועליהם אין כעס ולכלות קוצים מן הכרם הוא צריך. דבר אל בני ישראל ר"ת דאבי, לומר שלא ידאבו בלבן על אותן שמתו:

וקח מאתם מטה. לומר שמטה משענתם הוא מאת המקום, וכל נשיא ונשיא מהם יש לו מטה ושבט מלכות, והם חשובים לפניו אע"פ שיהיו עץ יבש אבל כל אחד ואחד ידע ערכו ולא יקנאו זה בזה, וכל אחד יהיה שמח בחלקו, ויהיה תוכם כברם, וכן מטה במלואו כזה מ"ם ט"ט ה"ה, מטה, לז"א מטה מטה, לומר שמילוי מטה, מטה, וב"פ מטה בגימ' קח, וקח בגימ' גיהנם, זהו קח מאתם שלא תשלוט בהם אש של גיהנם, במה במטה, שיהיה תוכם כברם, שאם אין תוכם כברם, אש גיהנם פוערת בם, שנאמר ופערה פיה לבלי ח"ק, ולזה יצאה אש ואכלה את החמשים ומאתים איש לפי שהיה בהם קנאה, לז"א מטה מטה, שלא יערערו לא על הכהונה ולא על הלויה, וקודם עשה אות על הכהונה במחתות שעשאום ציפוי למזבח, שנאמר זכרון וגו' למען וגו', ועתה במטה עשה אות על הלויה, שנאמר לאות לבני מרי, שמאחר שיש ב' אותות, ודאי שכל מי שיערער מעתה, הוא בן מרי, אחר שראה ב' אותות, ודאי שהוא ראוי לשרפה, כמו החמשים ומאתים, מרי בגימ' חמשים ומאתים. ולזה ויוצא פרח, רמז על פרחי כהונה, ויצץ ציץ ויגמול שקדים, על משמרות לוים שהם שוקדים על משמרתם ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, לומר שהוא שולט עליהם והם מתאחדים עמו, ולא ירימו ראש עליו אע"פ שהם משבט אחד, ולזה רמז בשקדים שיש מהם מתוקים ויש מהם מרים, המתוק נאכל הפרי מבפנים, כן הכ"ג נכנס לפני ולפנים, ובמרים נאכל הקליפה, כן הלוים שומרי המשכן והמקדש מבחוץ, וכן נאמר בלוים מבן חדש ועד בן חמשים שנה, כן המרים נאכלים קטנים עד חמשים יום ואח"כ אינם נאכלים, כן הלוים מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. וכבר ידעת שהמטה הוא א' מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, לומר שהיא חתימת היצירה, ולא יאמרו כי קודם היתה העבודה בבכורות, ואחר שעשו העגל נפסלו ונתנה לאהרן, אינו כן אלא מהיצירה היא שלו בטבע מוטבע, ולזה הוציא פרח, לומר כמו שהפרח הפרי הוא בו בכח, כן היתה הכהונה של אהרן מכבר, ולא שמעתה היא שניתנה לו, ואין לה ביטול עולמית: