שפתי כהן על התורה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 2

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. פשטיה דקרא הוא שבא להזהיר על הנכנס למקדש והוא טמא, או על האוכל קדשים והוא טמא בשום טומאה מטומאות הנזכר, ואמר ג' מיני טומאה, בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ובא לרמוז שלא יגרום לטמא עצמו, שאם טמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה שנאמר אל תטמאו בכל אלה ונטמיתם בם, וידע כי האדם מורכב מג', מנפש ורוח ונשמה, ואע"פ שאין מגיע לנשמה שום טומאה מכל מקום מגיע לה גרעון קצת בטומאת הגוף, וזה שרמז כאן הג' מיני טומאה, בנבלת חיה, הנשמה נקראת חיה, בנבלת בהמה במ"ק י"ו ורוח במ"ק י"ו, בנבלת שרץ הוא הנפש שרצה ממקום למקום כשרץ, וטומאתה חמורה מכולם שטומאתה בכעדשה, ונעלם ממנו והוא טמא, הואיל וטמא עצמו נעלם ממנו הקדושה והטהרה, והוא טמא דנשאר בטומאתו, ואשם שנפרעים ממנו על זה. או כי יגע בטומאת אדם, זה סמאל שהוא אבי אבות הטומאה, וממנו מקבל המת טומאה וכשהאדם מטהר ומקדש עצמו א"א לו לסמאל ליגע בו ולטמאו, כי מיתתו ע"י השכינה ששואבת נפשו ומת בנשיקה, כי הצדיקים אין מטמאין במיתתן כמ"ש ביום שמת ר' בטלה כהונה., וזה שטמא עצמו סופו ליגע בטומאתו של סמאל, כי כל מיני טומאה ממנו הם, כי הבהמה וחיה והשרץ אינם, מטמאים בחייהם אלא לאחר מיתתן, שכן אמר בנבלת חיה או בנבלת בהמה או בנבלת שרץ וגו', ומיתתן היא על ידי סמאל שטמאן, לזה כשנטמא בהן נגע בטומאתו של סמאל שממנו בא להם הטומאה, זהו כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו, לומר שסופו ליגע לכל טומאתו שימות על ידו ויהיה אב אבי אבות הטומאה כמוהו, זהו לכל טומאתו אשר יטמא בה, זהו אמרם ז"ל אם טימא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, שמטומאת הנבלה בא לידי טומאה גדולה שהיא טומאת מת שימות על ידו שמצא מין את מינו, ולזה כי יגע בלשון זכר: