שפתי כהן על התורה · שמות · פרק 19 · פסוק 12

והגבלת את העם סביב לאמר כל הנוגע בהר מות יומת בא להזהירם שלא יכנס כל אחד בגבול חבירו וכל אחד ידע גבול, לפי שעתיד לעשותם דגלים ולעשותם מחנות, מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל, וכן לעתיד כשיבנה ב"ה שלא יקרב כל זר והזר הקרב יומת, ואפילו כ"ג לא היה נכנס לפני ולפנים כי אם ביום הכפורים באימה, והיו מתפללים עליו כל ישראל שיצא בשלום ויום טוב היה עושה כשהוא יוצא בשלום, ולזה רמז בוי"ו וגם הכהנים וגו'. וכן אמרו במכילתא לא תגע בו יד לא באהל מועד ולא בשילה ולא בבית עולמים, ואמרו כן מאומרו לא תגע בו יד ולא אמר בהר, אלא בא לומר בכל מקום ששם שכינה, וכן אמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' וגו' מלמד שהיה להם מחיצה לעצמן כו', וכן ג"כ להזהירם שינהגו בה בתורה קדושה, וילמדו ק"ו ומה אם על ההר אמר לא תגע בו יד כ"ש על התורה שצריך ללמדה בקדושה ובטהרה, ולא אמרו איו ד"ת מקבלין טומאה אלא על תורה שבע"פ, דיקא דקתני אין דברי תורה ולא אמרו אין תורה, וכן מהפסוק שהביא ראיה שנאמר הלא כה דברי כאש, דברי דייקא. ובתנא דבי אליהו כשנשברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו תורה מתוך צער ומתוך השעבוד ומתוך טלטול ומתוך טנוף ומתוך דוחק ומתוך שאין להם מזונות, ובשביל אותו הצער שמצטערים עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר הנה אלהים בחזק יבא וכו', הובא בילקוט סימן תמ"ה בישעיה. הנה נראה שאם לא נשתברו הלוחות לא היה ראוי ללמוד מתוך טנוף אלא מתוך קדושה וטהרה, ואמר ו' פעמים מתוך כנגד ימות השבוע, כי בשבת לא יש לא צער ולא שעבוד ולא דוחק ולא טנוף ולא חסרון מזונות, ולזה נתנה תורה בשבת לומר שעיקר למוד התורה הוא בשבת: