שפתי כהן על התורה · שמות · פרק 9 · פסוק 35

ויחזק לב פרעה. לא אמר ויחזק ה' את לב פרעה כמו שאמר במכה הקודמת, ועוד שאמר כאן כאשר דבר ה' ביד משה, מה שלא אמר כן בשאר המכות. אלא זו המכה היתה כוללת דברים הרבה, שהיתה באדם ובבהמה ובעשב השדה ועץ השדה שבר והפשתה והשעורה נוכו, לזה אמר כי הפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי וקרי מגפותי. וכאן לא יש שום טענה לחזוק הלב, לזה אמר כי זה החזוק תדע מאין בא לו, כאשר דבר ה' ביד משה, בתחילת דבורו כשאמר לו השב ידך אל חיקך.. שם נאמר לו ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, על זו המכה אמר, ששם אמר ושלחתי את ידי והכיתי חת מצרים בכל נפלאותי וכאן אמר כל מגפותי, ואמר כי אפילות שנעשה בהם פלאות, ואמר לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, שבשאר המכות אמר ויחזק לב פרעה ולא שמע וכאן אמר ואשלחה אתכם, והוסיף ואמר לא תוסיפון לעמוד, א"כ החזוק בא לו מאומרו ולא יתן אתכם שהוא על מכה זו כמ"ש, וכן אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, כאמרו ולא יתן וגו':

גימטריאות
וידבר אלהים. דין, שדבר אליו קשות שלא יראה מלחמת ל"א מלכים, וזהו א"ל משה. ויאמר אליו אני ה' רחמים רחם עליו שיראה מלחמת סיחון ועוג:

מעבידים. מעבדים כתיב, שיהיו משתעבדים בהם המצריים ועבדיהם:

מתחת סבלות. ר"ת מ"ס שנאמר וישימו עליו שרי מסים:

סבל"ת, סבל ת', הבטיחם שלא ישבו בגלות הנגזר שהוא ת' שנה:

המוציא אתכם מתחת. ס"ת אמ"ת, אני אמת וחותמי אמת ומאמת דברי:

לתת אותה. לת"ת שנה עמדו ב' בתי מקדשות:

מורשה. ב' במסרה, זו אחת, ומורשה קהלת יעקב, לומר שהא בהא תליא מלתא, אם יקיימו התורה תתקיים בידם הארץ ואם לא תקיא הארץ יושביה:

השלך לפני פרעה יהי לתנין, פרעה הוא יהי לתנין דכתיב בפרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והיו לתנינם כתיב חסר לומר שאין להם שום ממשות, לתנינים גימ' ק"ץ ת', לומר שנשלם הקץ:

ונהפכו לדם. לפי שהיה רוחץ גופו בדם ילדי ישראל לזה לקה בדם:

נהרתם נה"ר ת"ם מימי"ו:

ובעצים ובאבנים. אלו הע"ז והצלמים:

בעצים גימ' בצלמים, בעצים עצבים:

בלטיהם. בקללותיהם תרגום ארור ליט:

ולא יכלו לשת"ת כתיב אפילו שתיה קטנה, ובכה כתיב ולא אמר ובך לומר לו שיבכה:

תעל הצפרדע. מלאך הממונה על הצפרדע, וכן יש מלאך הממונה על הכנים:

והפלאתי. גימ' ישראל שהם מופלאים ומובדלים וראויים לעשות להם פלאות:

עודך מסתולל בעמי לבלתי, ר"ת בלעם הוא היה באותה עצה:

והפשתה והשעורה נכתה. והרשעה נכתה שפשתה ידם על ישראל. גבעול, שעלתה על גבן והכבידה עולן, והחטה והכוסמת הוא רומז על ישראל שהם מחטאים ומטהרים עצמן מן העונות ומכסין עצמן כמת. אפילות שיושבים באפילה וסובלים עליהם עול הגלות, לא נוכו: