וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט. פ"ה שיש בו כדי להמית. או אין בו כדי להמית. אמרינן ק"ו ומה ישראל חמור בעינן כדי להמית. כדכתיב בפרשת מסעי עבד הקל לא כ"ש דבעינן כדי להמית. ובמכילתא פריך. א"ב ענשת מן הדין. כלומר אתה מחייבו מיתה שלא כדין. ומאי פריך אדרבה מק"ו אנו באין להקל עליו דמן הדין היה מחוייב אפילו אין בו כדי להמית. י"ל דה"ק כלומר משכחת חומרא בהאי ק"ו כגון רודף אחר עבדו כדי להורגו בדבר שאין בו כדי להמית ובא חבירו והציל העבד והרג את האדון. על שהרגו יהי נהרג. לפי שהאדון לא היה חייב מיתה אם הרג את עבדו כיון שאין בו כדי להמית. ומן הדין היה מחוייב אם לא הא דמקשינן ליה להורג ישראל ויהיה פטור ההורגו נמצא ההורג כשנהרג רודף אחר עבדו נהרג שלא כדין. וזהו מה דפריך התם. א"כ ענשת מן הדין:
קריאה במקור
הדר זקנים על התורה · שמות · פרק 21 · פסוק 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Livorno, 1840
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001091900/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: b30b7f5b3ed4c0a7283f6ef0b918ca45f6ec75edbed4d4a00a24bbea693efe0a