משכיל לדוד · בראשית · פרק 14 · פסוק 10

בארות וכו׳ ומ״א וכו׳ הקשה הרמב״ן כי האומות שלא היו מאמינים בנס אברהם בראותם נס של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בשל אברהם כי מלך סדום עע״ז היה ואדרבא נסו מחזיק ידי עע״ז ולא להאמין בשם ית׳ ותירץ כי אולי כשעבר אברהם עליו אז ניצול לכבוד אברהם וכיון שנעשה הנס למלך סדום לכבוד אברהם כ״ש שיש להאמין שנעשה נס לאברהם עצמו להצילו ממות. וכתב עליו הרא״ם שאין דעתו נוחה מזה שאם היה כן לא היו נמנעי׳ רז״ל מלהגיד ולהזכיר זה במדרש בבירור ולכך נדחק הרא״ם ז״ל בזה טובא ע״ע ואני תמה מאד בין על הרמב״ן ובין על הרא״ם ז״ל דהא על כרחין מהמ׳ גופיה מוכח בהדיא דלאו הכי הוא שניצול לכבוד אברהם כשעבר עליו שהרי אמרו שם על פ׳ ויצא מלך סדום לקראתו התחיל לכשכש בזנבו א״ל מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי ע״כ ואם איתא שלא ניצול אלא כשעבר עליו אברהם לכבודו מה זה היה מתפאר עליו ומכשכש בזנבו היתפאר הגרזן על החוצב בו ולימא ליה הרי לא נצלת אלא בזכותי ולכבודי אלא ודאי ליתא. ולעיקר הקו׳ נ״ל במאי דאיכא למידק שהרי מן הכתוב נרא׳ ששני המלכים נפלו בחמר כדכתיב וינוסו מלך סדום ועמרה ויפלו שמה. ובמדרש לא הזכירו שניצול אלא מלך סדום והכי מוכח נמי מדכתיב ויצא מלך סדום לקראתו ולא הזכיר מלך עמורה ש״מ שהוא נטבע אלא נר׳ דהכי קים להו לרבותינו ז״ל שמלך סדום כשראה עצמו בצרה צעק והתפלל לשם יתברך ולכך ניצול משא״כ מלך עמורה שקרא לע״ז שלו ונטבע ולכך האמינו כ״ע באלהי אברהם ואף שנראה שאח״כ מלך סדום גם כך רשע היה חזר לסורו: