משכיל לדוד · בראשית · פרק 1 · פסוק 11

עץ פרי שיהא טעם וכו׳ איברא דאיכא למידק על מה סמכ׳ הארץ ששינתה מציווי הקב״ה דלא שייך יצה״ר בארץ ונר׳ שהארץ דייקא דברי השי״ת שאמר עץ פרי עושה פרי דאי הוה קאמ׳ ועושה פרי בוי״ו הוה משמע שפי׳ שהעץ עצמו יהיה פרי וגם יוצא פרי אבל השתא דכתיב עושה פרי בלא וי״ו משמע דתרי מילי נינהו וה״ק קצתם יהיו עץ פרי וקצתם עושה פרי כך הבינה הארץ דבריו של מקום וכך עשתה שהרי יש קצת אילנות שטעם העץ והפרי שוה כגון האתרוג כמ״ש רז״ל פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוין וכן הפלפלין וכמו שדרשו גבי ערלה כל עץ מאכל להביא עץ שטע׳ עצו ופריו שוה ולמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ועם מ״ש ניחא נמי דלא תיקשי דאמאי נטר קב״ה לקלל האדמה עד שחטא אדם ולא קיללה מיד דכיון שלא במרד ולא במעל עשתה זאת אלא שכך הבינה בדבריו של מקום לאו בת עונשין היא אמנם כשחט׳ אדם נפקדת גם היא משו׳ דבשביל שינויה היה מקום לאדם לטעו׳ ואי לא שינתה לא הוה טעי כדבעי למימר והילכך הואיל ובאת תקלה לאדם ע״י שינויה נפקדה ונתקללה והתקלה היא דידוע שחוה הוסיפה על דבריו של מקום ולא תגעו בו ועי״ז גרמה שחטאו שא״ל הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה וכולי כמ״ש רז״ל ואמנם איכא למידק מהיכא נפקא לה תוספת זה דודאי לא בכדי בדתה מלבה כן ונר׳ לפי שדקדקה חוה במה שהקב״ה א״ל ומעץ הדט״ו לא תאכל ממנו דהול״ל ומפרי עץ הדט״ו לא תאכל דאטו עץ גופיה בר אכילה הוא אלא ודאי כוונתו ית׳ לרבות הנגיעה בעץ גופיה ואפקי׳ קרא לנגיעה בל׳ אכילה ולא ק׳ דה״נ מצינו דאפקיה לאכיל׳ בל׳ נגיעה בכל קדש לא תגע דאזהרה לאוכל היא כך סברה חוה וטעו׳ זה בא לה לפי שהעץ עצמו לאו בר אכילה הוא לפי שהארץ שינתה מצווי הקב״ה דמסתמא גם זה העץ לא היה טעם עצו ופריו שוה למ״ד גפן או תאנה היה רק למ״ד אתרוג הוה ואע״ג דכתיב טוב העץ למאכל לאו דוקא עץ גופיה אלא כלו׳ עץ שבו מאכל. ואילו הארץ קיימה צווי השי״ת היה שעץ ג״כ ראוי לאכילה וממילא הוה דרשה חוה ומעץ לרבות אכילת העץ גופיה ולא היתה מוספת הנגיעה נמצא שהארץ על ידי שינויה היתה גרמא בנזיקין של אדם לכך נפקדה עמו: