משכיל לדוד · בראשית · פרק 28 · פסוק 10

ויצא פירש״י ז״ל לא היה צריך לכתוב וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא זה שאם כוונת הכתוב אינו אלא לחזור על ענין הראשון לפי שהפסיק בוירא עשו דפירש״י לעיל א״ה כיון שאינו עניין מחודש אלא שחוזר על הראשוני׳ שכבר הזכיר הליכת יעקב לא הול״ל אלא ויעקב יצא מבאר שבע וילך וכו׳ כנר׳ בפ׳ וישב שאחר שהפסיק בין מכירת יוסף בפ׳ וירד יהודה ואחר כך חזר לענין הראשון וכתב ויוסף הורד מצרימה כדפירש״י שם ולא כתב ויורידו את יוסף מצרימה לפי שכבר הוזכר לעיל אלא שחוזר לפי שהפסיק ה״נ הכי הול״ל אלא מוכרח דהכא מלתא חדתא אשמועי׳ קרא ביציאה זו המיותרת בקרא ואינו הענין הנזכר לעיל דהתם מיירי ביציאת גופו ויציאה דהכא קמ״ל מיציאת זיוו והדרו וכו׳ ומה שהזכיר ג׳ דברים הוד זיו והדר היינו כלפי שיש ג׳ הנאות לעיר בישיבת הצדיק לנפשם וגופם וממונם לנפשם שהוא מורה להם הדרך הישרה לדעת מה יעשה ישראל. ועוד שהוא מעכב את הפורענות שלא תבא על גופם ועל ממונם. והטעם שהוצרך הכתוב לכתוב יציאה יתירה ללמדנו זה ביעקב ונעמי טפי מאברהם ושאר צדיקים ה״ט דהכא קמ״ל רבותא דאע״ג דנשארו שם יצחק ורבקה ולא עוד אלא שגם עבר היה שם וכמו שנוכיח לקמן אפ״ה אין דומין מועטים העושים את התורה למרובים (ואע״ג דבמ׳ אי׳ אין דומה זכותו של אחד וכו׳ ע״כ לאו דוקא א׳) וכי בצר חד בצר זכותא ובנעמי קמ״ל דאפי׳ באש׳ צדקת שייך זה. ובדרך שפירשנו כאן דדיוקו של רש״י מיציאה יתירה ה״נ מתפרש שפיר גבי נעמי דהתם נמי יתור נפיש הוא דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב וכו׳ ואמאי הדר וכתב ותצא מן המקום אלא לאשמועי׳ דבר זה: