משכיל לדוד · ויקרא · פרק 22 · פסוק 2

וינזרו וכו׳ יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. בת״כ נפ״ל דמיירי בימי טומאתן מג״ש דחילול חילול נאמר כאן ולא יחללו. ונאמר להלן למטה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן בזמן טומאה אף כאן בזמן טומאה. והרא״ם ז״ל אגב חורפיה לא עיין בת״כ לכך כתב מה שכתב עיין שם: ודע דבספרים כתוב כאן ד״א וינזרו וכו׳ ובעל ש״ח ז״ל כתב שמצא בספר מוגה דהאי ד״א צ״ל למטה על מ״ש אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים וכו׳ ואני אומר שהעיקר שיש למחקו לגמרי להאי ד״א כנראה ממה שטען עליו הרמב״ן ז״ל שאם נפרש אשר הם מקדישים בקדשי כהנים א״צ לסירוס. והרא״ם ז״ל הכריח יפה דברי רבינו שאם אין סירוס לא ידעינן דקדשי כהנים נמי בכלל חילול. אלא י״ל אשר הם מקדישים לי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לעולם ליכא חילול ע״ש ואם איתא לא הוה משתמיט מעיני הרבנים ז״ל הך נוסחא: ואעיקרא דמלתא אמאי אצטריך רבוייא לרבות קדשי כהנים ולא נילף משל ישראל ראיתי להר״ב ק״א שכתב דהוה אמינא דכיון דאינו דבר דבתדיר אין חילול קמ״ל ע״כ וקשיא לי עלה דהא איכא מנחת חביתי כ״ג שהיא תדירה בכל יום בבקר ובערב ואי בנדבת כהנים נמי אי בעו מתנדבין כמו ישראל. ולעד״נ דה״ט דתרווייהו צריכי דלא הוה גמרינן זה מזה דאי לא כתיב אלא קדשי ישראל ה״א דוקא הנהו אבל דכהנים הואיל ואשכחן קולא גבייהו דאשתרו כהנים שאינה בכל משמר דכתיב בפרשת שופטים ובא בכל אות נפשו וכו׳ ושרת וכו׳ דמיניה ילפינן שכהן מקריב קרבנותיו אפילו במשמר שאינו שלו כדפירש״י שם אימא ה״נ מקילין שאם עבד ב״מ קרבנותיו אינו מחלל. ואי כתב דכהנים ה״א דוקא הנהו דחמירי שכן ריבה הכתוב בהן מצות יתירות. ועוד דמנחתם כלה כליל אבל דישראל לא מחלל הילכך צריכי תרווייהו. ומה שמכריח לרז״ל לפרש לרבות קדשי כהנים היינו דאשר הם מקדישים לי יתירא הוא אחר שכבר כתיב מקדשי בני ישראל א״נ לכתוב אשר מקדישים לי מאי הם אלא אכהנים קאי: