משכיל לדוד · שמות · פרק 8 · פסוק 17

את הערוב וכו׳ חיות רעות וכו׳ זו דעת ר״י בש״ר אבל ר׳ נחמיא אמר מיני צרעין ויתושין ומסיים המ׳ ונראין דברי ר״י לפי שבצפרדעים כתיב בהן וימותו לפי שלא היה הנא׳ בעורותיהן אבל ערוב שהיה הנאה בעורותיהן לפי׳ לא נשאר בהן עד א׳ שאילו היו צרעין ויתושין וכו׳ ע״כ ולכך נקט רש״י אליביה ומעתה ק׳ ליה בטעם המכ׳ שאינ׳ דומה למכות הראשונות דבהנהו לא היה נטילת נשמה שהרי במכת דם לא שייכא מיתה שהיה אפ׳ להם לשתות ולא למות בצמא שכשקונים מישראל היו שותי׳ מים כמ״ש רז״ל ומכת הצפרדעים נמי אינה מכת מות רק צערא דגופא דא״עג דנכנסים בגופם דרך נקביהם והיו מקרקרין לא היו הורגים אותם אלא שהיו מסרסין אותם וכמ״ש בש״ר ושם אמרו דקולן של צפרדעים שהיו בתוך גופם היה ק׳ להם יותר ממכתם שהיו מצערים אותם מאד וגם מכת הכנים צערא דגופא לחוד היא וזו היתה כוונת הש״ית שלא להרגם אלא לצערם למען יכירו את גבורתו ית״ש ולמען רבות מופתיו א״כ מכה זו שהביא עליהם ערוב בשלמא לדעת ר״נ שאינם אלא צרעין ויתושין ה״נ אינו אלא צערא דגופא אבל לסברת ר״י דקרא דייקא כוותיה וכדלעיל ק׳ למה הביא עליהם חיות רעות אריות ונחשים הממיתין והלא לא היתה רצונו ית׳ להרגם ולכך הוצרך רבינו לסיים בהא ויש טעם בדברי אגדה בכל מכה ומכה וכו׳ זה נלע״ד יותר מכל מה שכתבו המפרשים ז״ל אמאי נטר רש״י לכתוב זה בכאן עיין בש״ח: