משכיל לדוד · שמות · פרק 16 · פסוק 20

ויותירו אנשים דתן ואבירם בש״ר יליף לה מג״ש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן סורו נא מעל אהלי האנשים וכו׳ והק׳ הר״ב יפ״ת דא״כ לימא דקרח נמי בכלל כמו התם ונדחק בתירוצו ע״ש ונ״ל דנילף נמי אנשים דהכא מאנשים דבפ׳ שמות שני אנשים עברים נצים. דהתם ודאי אין קרח בכללם שהרי כתיב בתר הכי כי מתו כל האנשים וכו׳ ופירשו רבותינו ז״ל שירדו מנכסיהם וקרח עשיר היה:

ויבאש ה״ז מקרא הפוך וכו׳ עמ״ש בפרשת שמות על פ׳ ויקח משה את מטה האלהים בידו קחנו משם. דה״נ שפיר שייך דהכא נמי ליכא למטעי וכמו שסיים רש״י וכן דרך כל המתליעים הילכך לא חש הכתוב לכתבו בהיפוך אף שהוא בחד עניינא לרמוז איזה דבר ועיינתי בש״ר ומצאתי כתוב וז״ל וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש אלא שהקדוש ברוך הוא ביקש וכו׳ שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו אלא שהיה עושה כל אותו הלילה שורות שורות של תולעים וכו׳ עכ״ל ונל״עד שגם המדרש מודה שלא היה דבר זה חוץ מן הטבע ולעולם בתחלה הבאיש בעצם ואחר כך התליע וכדברי המכילתא אלא דהמר׳ בא לתרץ דאמאי כתבה תורה בל׳ מסורס לרמוז דאף על גב שכבר הסריח מ״מ סתם הקדוש ברוך הוא כל אותו הלילה בהם חוש הריח שלא היו מריחין ולא מרגישין בסרחון כדי להראות מעשיהן לבריות שלא ישליכוהו וכו׳ ובין כך היה עושה שורות של תולעי׳ כל הלילה באופן דבבקר בתחלה ראו התולעים לפי שעשו שורות שורות עד למרחוק ואח״כ כשנתקרבו אצלו שמעו והריחו הריח רע שנבאש ולכך כתוב ברישא וירם והדר ויבאש ונמצא דמ״ש הרא״ם ז״ל דהש״ר פליג עם המכילתא ליתא אחר המחילה וכל דברי חכמים קיימים: