משכיל לדוד · ויקרא · פרק 26 · פסוק 17

אף אני וכו׳ איני מדבר אלא באף וכו׳. דאל״כ מאי אף דמשמע שיש עוד אחר שיעשה כן ואף הוא יעשה. לכך פי׳ דר״ל שאינו מדבר אלא באף. ואפשר שזו מדה טובה לישראל ויהיה ע״ד מה שפי׳ ז״ל על פסוק אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי בי ה״נ ה״ק איני מדבר התוכחות הללו אלא באף כלומר בשעת הרוגז אומר כן גזים ולא עביד כשוך חמת המלך:

את השחפת וכו׳ יש לך אדם וכו׳. כוונת רז״ל לזה השחפת וקדחת אינם מיני חולאים משונים אלא מקריים פרטיים שיפלו מחמת החולי ולעולם החולי אינו אלא הבהלה שהזכיר ברישא תראה שכוונתם היא למצוא בכאן ז׳ מיני פורעניות לבד כנגד ז׳ עבירות האמורים למעלה. ואע״ג דלא כתיב שבע על חטאתיכם אלא בתר הכי בפסוק ואם עד אלה וכו׳ מ״מ מדכתיב אחר כך ויספתי ליסרה אתכם שבע וכו׳ משמע דה״ק ויספתי עוד שבע אחרות ולעולם ראשונים נמי לא הוו אלא ז׳ לבד. ואם נמנה כל אלו הפרטים שחפת וקדחת וכו׳ נמצא שהם טפי מז׳. ותו דהא ודאי לא מסתבר שבפעם ראשונה יהיו פורעניות טפי מז׳ ובתר דשנו בחטא איתגורי איתגור דלא ליהוו אלא ז׳ זה מה שהכריח לרבותינו לבאר מה שפירשו בזה כן נלע״ד. ובמספר מפקד השבעה אלו הראשונים עיין מ״ש לקמן:

וזרעתם לריק וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא ק׳ דאמאי הדר וכתב זרעכם לא הול״ל אלא וזרעתם לריק ותו לא א״נ אי כפי׳ קמא לא הו״ל לכתבו בכאן דהכא לא מיירי במכה שבשדות רק במכות שבגוף. ולפירוש בתרא נמי ק׳ דלא הול״ל ואכלוהו. אלא ויכלוהו לשון כליון ולא לשון אכילה:

ורדו בכם וכו׳ אלא וכו׳. נראה הוכחתם מדהדר וכתב שונאיכם דהא מנייהו קא סליק כדכתיב ונגפתם לפני אוביכם אם כן לא הול״ל אלא ורדו בכם ותו לא אלא שונאיכם דייקא מכם ובכם:

ואין רודף אתכם מבלי כח. כלומר אתם תהיו נסים אף על פי שאין האויבים רודפים אתכם מחמת שתכנס מורא בלבבכם על לא דבר. ואף על פי שאתם נסים ובורחים מתחת יד האויבים לא יחושו הם לרדוף אחריכם לפי שכבר ידעו שאין לכם כח לברוח הרבה למרחוק. ובזה נמצא שיש כאן שבע׳ פורעניות מכת מותן דהיינו בהלה זורע ואינו צומח צמיחה בשנה שנייה לטובת האויבים מות מבפני׳ העמדת אויבי׳ מהם ומתוכ׳ אימה בלב חסרון כח. ולד״א דוזרעתם לריק ואכלוהו אויביכם הכל אחד נוכל לומר חדא מתרתי או דנמצא כל אותן הפרטים שחפ׳ וכו׳ לחדא פורענות א״נ דנמנה ונתתי פני בכם אף על פי שאינו דבר של פורענות מייחד: