משכיל לדוד · במדבר · פרק 18 · פסוק 1

ויאמר ה׳ וכו׳ למשה אמר וכו׳ הכריחו הוא דבכל מקום שמצינו בתורה דבור הקב״ה עם האדם עצמו כתיב אחריו לאמר וידבר ה׳ אל משה לאמר וכן בלשון אמירה ויאמר ה׳ אל משה לאמר. וליכא למימר דדוקא גבי משה נכתב כן דהיינו לאמר לאחרים כלו׳ לישראל שהרי ה״נ גבי אהרן עצמו מצינו כך בפ׳ שמיני וידבר ה׳ אל אהרן לאמר יין ושכר וכו׳ דאותה פרשה נמי לא שייכא לישראל ואפ״ה כתיב בה לאמר. ומ״ש הכא דלא כתיב לאמר. מזה דרשו דר״ל בשביל אהרן אמר כן למשה. וה״נ ממילא נפרש באידך תרתי דבתר הכי וידבר ה׳ אל אהרן ואני הנה נתתי לך וכו׳ ויאמר ה׳ אל אהרן בארצם וכו׳ כדמייתו לה בספרי להך מלתא על וידבר דלקמן. וטעמא דהתם הוי חידוש טפי דאף על גב דכתיב בלשון דיבור אל אהרן דמשמע גילוי נבואה טפי מלשון אמירה ואפ״ה אמרי׳ דלא הוא כ״ש באידך. א״נ מייתי לה התם משום דבההוא מלבד הדיוק האמור דלא כתיב לאמר. איכא ראיה כדמייתי לה בספרי להדיא מקרא דלעיל זכרון לבני ישראל וכו׳ כאשר דבר ה׳ ביד משה לו דמפרש לה כדפירש״י לעיל ע״פ פשוטו דלו ר״ל על אהרן דבר ביד משה ואותה ראיה לא שייכא אלא אאידך פסקא דלקמן דהיא פרשת מתנות כהונה דודאי כבר נאמרה מיד כשנתכהן אהרן וזהו כאשר דבר כבר אלא שנכתבה כאן לקיימם בברית מלח וכפי המשל דמייתי רש״י לקמן. אבל אינך תרתי השתא נאמרו וליכא למגמר בהו מקרא דזכרון כדלעיל דכתיב כאשר דבר אלא דמינה הדר ולפי הנך תרתי דבכלהו לא כתיבי לאמר ושוין נינהו ללמוד זה מזה. ובזה מתורץ כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל בזה וע״ש מ״ש אמאי לא סגי בלא״ה למילף מההיא די״ג מיעוטין: