משכיל לדוד · ויקרא · פרק 10 · פסוק 11

ולהורות למד שאסור וכו׳. אע״ג שזה מובן מעצמו ואינו סובל פי׳ אחר עד שהוצרך רש״י לומר לימד וכו׳ כוונתו ז״ל לומר דאף על גב דבקרא דלעיל ולהבדיל בין הקדש וכו׳ נטה מני דרך הברייתא דבת״כ דמפ׳ שבא ללמוד שאסור השכור לשום בדיני ערכין וכו׳ ורבינו לא פי׳ כן אלא שחוזר על עבודת הכהנים ורוצה לומר כדי שתבדילו וכו׳ שהוא היותר קרוב לפשט המקרא מ״מ הכא מיהא מוכרח הוא לפ׳ דלא קאי על עבודת הכהנים דלעיל אלא ע״כ מלתא באפי נפשה היא ובא ללמד וכו׳ וא״צ לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל דלא אמר זה אלא במה שיאמר אחר זה יכול יהא חייב מיתה וכו׳. ומ״ש רבינו תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו וכו׳ ה״פ דקרא הכי הול״ל יין וכו׳ אתה ובניך חקת עולם לדורותיכם ולא תמותו דבהכי הוה דרשינן מאי דכתיב בתר הכי להבדיל וכו׳ ולהורות וכו׳ בוי״ו המוסיף על ענין ראשון לומר שגם אלו במיתה אבל השתא דסומך המיתה לאתה ובניך אתך ובתר הכי כתב חקת וכו׳ ולהורות וכו׳ היינו למימר דליכא חיוב מיתה אלא לכהנים בעבודתן אבל חכמים בהוראתן לא אתרבו אלא לאזהרה חקת עולם אבל לא למיתה ובזה מיושב מה שהרגיש הרא״ם זכרונו לברכה ע״ע: