משכיל לדוד · במדבר · פרק 20 · פסוק 12

יען וכולי גלה הכתוב וכו׳ פי׳ דק״ל דהא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ואמאי הכא גילה הכתוב חטאו. ומשני דהכי ניחא ליה למשה כדי שלא יאמרו בעון דור המדבר וכו׳ והוא עצמו ביקש שיכתב סרחונו. ולפירושו ז״ל א״ש מאי דכתיב ויאמר ה׳ אל משה דהואיל וזה עונש לא הול״ל ויאמר דאמירה רכה אלא וידבר. ועפ״י האמור ניחא שזה לכבודו ולעשות לו נחת רוח אמר לו כן שיכתב בתורה. ומ״ש רש״י והלא הצאן ובקר וכו׳ שנר׳ מזה שחטאו היה מה שאמר שמעו נא המורים המן הסלע וכו׳ שהראה בזה כאילו לא היה בכחו יתברך להוציא מים מכל סלע ונתן מקום לליצני הדור לומר שהוצאת המים מאותו סלע לא היה דרך נס אלא דרך טבע אותו סלע והוא דומה למ״ש הצאן ובקר אלא דהתם ק׳ טפי ולקמן פי׳ להקדישני שאילו דברתם וכו׳ שנרא׳ שחטאו היה הכאת הסלע. והרא״ם ז״ל האריך בזה. ומסיק דאגדו׳ הן ואפ׳ דלא פליגי ע״ש. ואני ראיתי בילקוט בשם ילמדנו וז״ל ד׳ חטאות כתובין כאן לא האמנת׳ לא קדשתם מעלתם מריתם. לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם אותו. ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא מים מכל סלע שרוצים. מעלתם אמרתם המן הסלע הזה נוציא. מריתם שאמרתי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א׳ ועברתם על דברי ע״כ. הרי מבואר הכל באגדה אלא שדרשת הפסוקים אינו מכוון עם דברי רש״י אלא הוא להיפך דמאי דמייתי רש״י על לא האמנתם מייתי התם על לא קדשתם:

לכן בשבועה וכולי הכרחו מבואר דאל״כ הא כבר כתיב יען וכו׳ והאי לכן יתירא הוא ולכך פירשוהו לשון שבועה. ואם תאמר מה ענין לכן אצל שבועה. נלע״ד דזימנין מצינו כן דר״ל אמת כמו כן דברת וכן רבים. וה״ק לכן כלומר שנשבע הוא יתברך בחותמו שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. כן נ״ל. וא״צ למה שנדחק הרא״ם ע״ע: