משכיל לדוד · בראשית · פרק 37 · פסוק 35

וכל בנותיו וכולי ונשאום וכולי צ״ל לדעת ר״י דמש״ה בני לאה נשאו התאומו׳ של בני השפחות ושל בני רחל וכן להיפך דכיון שאינם אחים אלא מצד האב שרי לבני נח ואף על גב שהם היו מקיימים את התורה מ״מ הא עדיפא להו טפי מלישא כנעניות הואיל ומדינא היו שרו להו ומ״מ צריך להבין לאיזה תכלית הוצרך רש״י לכתוב כאן ונשאום דכיון שאינו אלא לפ׳ וכל בנותיו הוה סגי ליה לומר תאומות נולדו עם כל שבט ותו לא. ואפ׳ שכוונתו בזה למסבר טעמא אמאי לא הוזכרו לעיל בפרשת וישלח כמו שהוזכרה דינה וניחא ליה בהאי שלא הוזכרו לפי שהיו נשואות לאחיהם והם טפלות להן ודוחק:

וימאן וכו׳ וסבור שמת וכולי הקשו המפרשים ז״ל דא״כ מזה היה יכול יעקב להרגיש ולידע דודאי חי הוה מדלא הוה מקבל תנחומין דאילו הוה מת בודאי היה משתכח מן הלב שהרי נגזרה גזרה על המת שישתכח מן הלב דודאי יעקב היה יודע דבר זה וי״ל שהיה דן בדעתו דכיון דקי״ל שצדיקים במיתתם קרואים חיים שאין מיתתם מיתה באמת אלא אסיפה וגויעה וכדאמרי׳ גבי יעקב גופיה יעקב אבינו לא מת הילכך חשב בדעתו דמש״ה לא הוה מתנח׳ דעל המת נגזרה גזרה וזה קרוי חי:

ויבך וכולי יצחק וכו׳ כבר כתיבנא לעיל דהקדוש ברוך הוא גלה לו ולא חשש שמא יגיד ליעקב דהא מכיון שידע שאין רצונו של מקום שידעהו יעקב חס ליה לאבא קדישא לעשות הפך רצונו וזה נר׳ יותר ממ״ש הרא״ם ז״ל שהשבטים גלו לו. ונר׳ עוד לומר שהקדוש ברוך הוא לא גילה אלא שהיה חי ולא עוד ומ״מ לא ידענא מי הכריח לרז״ל לומר שיצחק ידע אי משום דלא כתיב ביה ויתאבל הא לא חייל עליה אבלו׳ על בן בנו והלכך לא שייך לכתוב ביה אלא ויבך ואפשר משום דאל״כ כוליה יתירא דמאי קמ״ל באמרו ויבך וכולי פשיטא שהיה בוכה בראות צרת בנו א״ו דהא גופה קמ״ל ועוד דביצחק נמי שייך קצת אבילות דקי״ל כל המתאבל עליו מתאבל עמו בפניו: