משכיל לדוד · שמות · פרק 4 · פסוק 26

וירף ממנו אז הבינה וכולי הק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי קאמר אז הבינה והרי לעיל אמר מר דכשהיה המלאך בולעו מראשו עד המילה וחוזר ובולעו מרגליו עד המילה מיד הבינה שבשביל המילה היא והניח בקו׳ ע״ש. ולעד״ן לדקדק דלעיל לא קאמר רש״י אלא דהבינה שבשביל המילה היא וכאן כתב אז הבינה שעל המילה בא להורגו ומפני זה נ״ל לומר דודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא וז״ש שבשביל המילה הוא. אלא דנסתפק׳ כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר אלא שבזכות המיל׳ הוא ניצול שמגינה עליו והיה מקום ופנים לחוש לזה בראות שכשהי׳ מגיע המלאך למקום המיל׳ לא היה בולעו ואי בשביל התרשלות המיל׳ אדרבא אותו מקום דוקא הו״ל לבלוע. ולכך נתחכמ׳ וחשב׳ למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת שאם המלאך ירפה ממנו בזה תדע שבא להורגו ע״ע המיל׳ ואם תתמיד הבליע׳ אז תדע שהוא בשביל דבר אחר ואזי תחקור לתקן וכיון שראת׳ שהלך לו המלאך אז הבינ׳ דבאמת על המיל׳ בא להורגו. ונ״ל שז״מש בש״ר בא המלאך ובלעו וכו׳ כיון שראת׳ צפור׳ וכו׳ הכיר׳ שעל עסקי המיל׳ הוא ניזוק וידע׳ כמה גדול כח המיל׳ שלא הי׳ יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות וכו׳ מיד וירף וכו׳ אז אמרה כמה גדול כח המיל׳ שחתני הוא חייב מיתה שנתעצל במצות המיל׳ לעשותה ולולי היא לא הוה ניצול עכ״ל והכוונ׳ דבתחל׳ הבינה בחד מתרי אנפי או שע״ע המילה הוא ניזוק א״נ שגדול כח המילה שבבשרו שאינו יכול לבלעו טפי ולעולם על איזה עון הוא בולע. וכיון שראתה דנתרפה ממנו אז הבינה האמת דלעולם היה בשביל שנתעצל במיל׳ תדע דהא השתא אזל ליה ומה שהי׳ מניח מלבלוע אותו מקום היה לומר דלולי שהוא עצמו היה חתום באות ברית קדש לא הי׳ ניצול אלא הי׳ הורגו מיד: