משכיל לדוד · ויקרא · פרק 16 · פסוק 1

פירש״י ז״ל וידבר וכו׳ מה תלמוד לומר וכו׳. פירוש מעיקרא מרגיש רש״י אמאי כתיב ב׳ דבורים חד וידבר ה׳ אל משה אחרי מות וכו׳ ואחר כך חזר וכתב ויאמר ה׳ וכו׳ ושוב מקשה רש״י בלשון הכתוב מה תלמוד לומר אחרי וכו׳ דמאי נ״מ בהודעה זו להודיע שהדיבור הזה היה אחר מיתת בני אהרן ורצה לתרץ כל זה באגדת ראב״ע. ולעמוד על כוונת הברייתא צריך לדעת דהתנא נמי מרגיש אלו השתי קושיות. ועוד אחרת והיא שהכתוב נרא׳ בו סתירה בדבריו והיינו דמדכתיב אחרי מות וכו׳ נראה שהדיבור הזה היה אחר מיתת בני אהרן ומדכתיב כי בענן אראה משמע דקודם לכן נאמר דהכי איתא נמי בש״ס דיומא דף נ״ג בענין המעלה עשן תניא ר״א אומר וכסה ענן וכו׳ ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן תלמוד לומר אחרי מות וכו׳ יכול יהיו שניהם אמורים אחר מיתתם תלמוד לומר כי בענן אראה ועדיין לא נראה (ופירש״י אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה אי לאחר מיתתם כבר נראה בו ביום) הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש לאחר מיתה ע״כ ומעתה ה״נ נראה דקא דייק ראב״ע לענין ביאת המקדש ואל יבא בכל עת וכו׳ אזהרה לא ימות עונש יכול שניהם אמורים קודם מיתתם תלמוד לומר אחרי מות יכול שניהם לאחר מיתה תלמוד לומר כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה ולפי״ז א״ש דלאשמעינן הך מלתא כתיבי בקרא ב׳ דבורים וידבר ויאמר להודיע דתרתי הוי חד מקמי מיתתם וחד בתר הכי ואם תקשי מאחר שכבר נאמרה פרשה זו למשה תחלה מ״ט נשנית ומשני לפי שעכשיו נולד זה המאורע של מיתת בני אהרן בגלל הדבר הזה ולכך נתוסף דבור שני להוסיף העונש ולא ימות כדרך שמתו בניו שעי״כ יזדרז יותר להשמר מלבוא והוא המשל שהביא מהב׳ רופאים שהשני זרזו יותר והב׳ רופאים הם רמז לשני הדבורים. ונמצא פירושא דקרא לדעת ראב״ע עזה״ד וידבר ה׳ אל משה אחרי מות וכו׳ כלומר חזר ודבר לו להוסיף על האמירה הראשונה שהלא מראש ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וכו׳ בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון כי בענן אראה וכו׳ הוסיף לו עכשיו ולא ימות זו נלע״ד כוונת התנא יותר ממה שנדחקו בפירושה הרא״ם והרב ק״א ע״ע. ואכתי פש גבן לברורי אמאי מייתי ראב״ע במשל שלו שני דברים אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. ונלע״ד משום דבהך פרושתא פליגי בת״כ ר״י הגלילי אומר על הקריבה דבקה״ק מתו ולא על ההקרב׳ ר״ע אומר וכו׳ ראב״ע אומר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה ע״כ כלומר דס״ל שעל שניהם מתו ומה שלא נכתבו במקום א׳ לומר שכל א׳ היה כדי לעצמו לחייבם וענין איסורים בהקרבה נראה דסבר ראב״ע כמ״ד שתויי יין הקריבו וע״ז הביא המשל אל תאכל צונן רמז לשתיית יין ואל תשכב בטחב רמז לכניסה בכל עת במקום האסור ליכנס וס״ל לראב״ע דפ׳ שתויי יין נמי נאמרה למשה בסיני עם כל התורה קודם מיתת בני אהרן אלא שלא נאמר לו אלא האזהרה ואחר מיתתם נתוסף העונש דכתיב בפ׳ שמיני יין ושכר אל תשת וכו׳ ולא תמותו ודמיא לדהכא. ומה שלא נכתב שם ב׳ דברות כמו הכא דלא דמי דהכא הב׳ דברות היו למשה אבל התם הדיבור הראשון היה למשה והב׳ אל אהרן בשכר שתיקתו כדכתיב וידבר ה׳ אל אהרן וכו׳ ואל תקשה על מה שפירשתי לעיל בכוונת הברייתא בתיבת כי בענן אראה דמשמע לעתיד וכו׳ ממה שרש״י גופיה פי׳ אחר כך בענין אחר כי תמיד אני נראה וכו׳ דבהא מלתא לא רצה רש״י למשכוני נפשיה בהכי לפי שאינו קרוב לפשט. ועפ״י דרכנו יובן ג״כ מאי דמסיים אח״כ רש״י ויאמר וכו׳ דבר וכו׳ שלא ימות כדרך וכו׳ שכל זה נראה כפל הענין אלא הוא סוף פירושו דלעיל וכיוון להמתיק ל׳ הכתוב ולהודיע שזה בלבד הוא מה שנתחדש לו עכשיו בדיבור זה ולא ימות: