משכיל לדוד · דברים · פרק 7 · פסוק 22

פן תרבה וכו׳ והלא אם עושים וכו׳. פי׳ דק״ל אמאי כתיב בלשון פן דהיינו דילמא דאטו איכא ספקא קמי שמיא אם תרבה או לא תרבה לכך פי׳ שזה תלוי במעשיהם של ישראל ומש״ה מוכרח לכתוב בלשון זה שלא לתת מקום לומר חלילה שהם מוכרחים במעשיהם הואיל וידיעתו יתברך היתה שעתידין לחטוא קמ״ל דסוף סוף הבחירה אפ״ה היא בידם אם לחטוא או לאו (והיאך יתורצו ב׳ דברים הללו כבר כתבו יישוב ע״ז המפ׳ ז״ל עפמ״ש הרמב״ם בפירוש למסכת אבות במתני׳ דהכל צפוי וכו׳ ובה׳ פרקיו שהקדים שם וכן בחבור פ״ה מה׳ תשובה אמנם רבינו הקדוש האריא״ל זי״ע הפליא עצה הגדיל תושיה ע״ז. ועיין מ״ש מוהרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ במאמר חקור דין. וע״ע בס׳ יושר לבב להרב ריקי ז״ל הי״ד) ועי״ל שדיוקו של רש״י מדכתיב פן תרבה עליך ומשמע עליך בסבתך שאתה הגורם. והא דלא פירש״י הכי בפרשת משפטים על פסוק פן תהיה וכו׳ ורבה עליך חית השדה תירץ בס׳ שפתי חכמים בשם הנח״י דשאני התם שתולה הדבר בהשי״ת דכתיב לא אגרשנו וכו׳ והלכך י״ל דכוונת הקדוש ברוך הוא דאף על פי שהובטחו על כך אפ״ה לא אגרשנו מטעמא דאין סומכין על הנס וכו׳ אבל הכא שתולה בישראל דכתיב לא תוכל כלותם ומאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם הם רוצים לסמוך על הנס וע״ז תירץ גלוי וכו׳ עכ״ל. והנה הס׳ אינו מצוי אצלי כעת אמנם ק״ל טובא דאדרבא כלפי לייא אם יש לחלק איפכא י״ל דהא דאין סומכין על הנס היינו דוקא כלפי דידן דאין לנו לסמוך ולומר שמן השמים יעשו נס אבל לגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך זה חלילה דמאן עביד ניסי רחמנא ויוכל לסמוך על מה שעתיד לעשות וזו ודאי נרא׳ כשגגה שיצאה מלפני השליט והאמת דמעיקרא לא שייך שום חלוק דהכא נמי אף על גב דכתיב לא תוכל כלותם הכל ע״י הקב״ה כי לה׳ המלחמה וכדכתיב רישיה דקרא ונשל ה׳ אלהיך וכו׳ וה״ז דומה להתם אבל עיקר הקו׳ נרא׳ דלק״מ דהתס לא הוצרך רש״י לכתבו בפירוש על הפ׳ דפן תהיה הארץ שממה ורבה וכו׳ לפי שכבר הקדים פירושו בריש הפרשה הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא וממילא דכל הפרשה כולה בהכי מיירי אבל הכא ליכא שום גלוי בפרשה אדרבא כתיב והיה עקב תשמעון וכו׳ ולכך הוצרך לבאר זה. ושוב מצאתי כך בש״ח שם בפ׳ משפטים. עוד ראיתי לבעל ש״ח שהק׳ דכשם שהחטא גורם שהחיות יזיקו כך יגרום שהאומות היושבים ביניהם יזיקו וא״כ מה תועלת ותירץ בשם אמרי נועם דמ״מ האומות אין יכולים להזיקם אף על פי שיחטאו שהרי הם רשעים יותר ע״כ ותמיהני טובא שהרי כמה רעות באו לישראל ע״י האומות אף על גב דבודאי רשעים הם יותר והחרבן והגלות יוכיחו ובכל הקב״ה עושה שלוחותו ואה״נ דבתר הכי נקח נקמתינו מהם וכדכתיב ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. אבל נלע״ד לתרץ דמה שהיה גלוי לפניו יתברך שעתידין לחטוא אין הכוונה שיהיו רשעים גמורין אלא שיחטאו איזה חטא שלפי האמת כך היה דבזמן כבוש א״י לא היו רשעים ומ״מ היה ביניהם איזה חטא. וצריך אתה לדעת שלהגיע למדה זו דכתיב וחית השדה השלמה לך צריך שיהיו צדיקים גמורין והיה גלוי לפניו שהיו עתידין לחטוא קצת באופן שאינם ראויים ליעשות להם נס גדול חוץ מן הטבע דהיינו שהחיות יהיו ביניהם ולא יזיקום או שלא יבאו החיות במקומות השוממין הואיל וכן דרך וטבע העולם שאינם ראויים להשגחה פרטית כזו כל זמן שאינם צדיקים גמורים אלא מוכרח שיהיו תחת הטבע אבל מ״מ הואיל ואינם רשעים אינם חייבים שהאומות שביניהם יזיקום שהרי אין זה דבר היוצא מהטבע. ועיין בס׳ שומר אמונים להרב מוהרר״י אירגאס ז״ל בקונט׳ ההשגחה. ובמה שכתבתי יתורץ ג״כ מה שהק׳ הרב דבק טוב דא״כ שעתידין לחטוא אדרבא א״כ ירבה וירבה עליהן חית השדה ע״ש ולק״מ דמ״מ לא הגיעו לכלל רשעים יאבדו אלא שחוטאים קצת וכדאמרן: