משכיל לדוד · שמות · פרק 34 · פסוק 6

ה׳ ה׳ מדת רחמים הוא וכו׳ מדלא אמר מר מדת רחמי׳ הם משמע קצת שאין דעתו כמ״ש הרא״ם ז״ל אע״ג שזו היא ג״כ דעת ר״ת התם בר״ה שהם ב׳ מדות דרחמי ע״ש. אלא סבר רש״י ז״ל דתרווייהו למדה א׳ נחשב. וכ״ת א״כ בצרי להו ממנין הי״ג מדות. י״ל דהיינו דכתב רבינו אחר כך בארך אפים מאריך אפו ואינו ממהר להפרע. ולכאורה יש ייתור נפיש בלשונו אבל כי דייקי׳ שפיר קאמר דבתחלה כשחוטא האדם הקדוש ברוך הוא מאריך לו ואינו נפרע ממנו לראות אם חוזר וזה רמוז במדת ארך והיא מדה א׳ ואפים היא מדה אחרת שאף כשנפרע ממנו אינו מעורר כל אפו וחמתו בבת אחת אלא מעט מעט ואינו ממהר להפרע וזהו אפים בלשון רבים וכההיא דאמרי׳ אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחלה אלא מענישו בממונו קצת תחלה ואחר כך בבניו וכו׳ זה נראה בדעת רבינו. ומ״מ מרן האר״י ז״ל גילה ברוח קדשו דה׳ ה׳ אינו מן החשבון כלל אלא מדה ראשונה אל. ולענין החשבון גם הוא ז״ל חשיב ארך אפים לתרתי איך חדא ואפים אחריתי ולפי הפשט צריך לפ׳ כדכתיבנא בדעת רש״י ועוד חשיב נוצר חסד אחד ולאלפים לאחרת וצריך לפ׳ נוצר חסד לההוא גברא גופיה העושה החסד נותן לו שכרו משלם ועוד הוא משלם גם כן חסדו לאלפים דור ואצטריך דלא תימא דמנכה מדידיה מאי דיהיב לאחריני לדורות שאחריו ואין להק׳ לפי פירושנו בנוצר חסד דא״כ היינו ואמת לפי מ״ש רש״י ז״ל דאיכא שכר ואיכא מתן שכר. ודע שגם התו׳ התם בר״ה כתבו בשם רבינו נסים דחשיב נוצר חסד לאלפים בתרתי וצ״ל כדאמרן וע״ע מ״ש בסמוך לקמן. ולענין מ״ש רש״י ז״ל א׳ קודם שיחטא אין להק׳ דקודם שיחטא א״צ לרחמים שהצדיקים נקראים רחוקים מצדקה שנזונים בזרוע דה״ק אע״פ שגלוי לפניו ית׳ שעתיד לחטוא אפ״ה מתנהג עמו ברחמים: