משכיל לדוד · בראשית · פרק 41 · פסוק 50

בטרם וכו׳ מכאן וכו׳ ואע״ג דלעיל ביצחק מצינו שהיה משמש כדכתיב והנה יצחק מצחק וכו׳ ועוד שאמרו רז״ל בפ׳ אשר ילדה אותה ללוי זו יוכבד וכולי ואיך שימש לוי מטתו בשני הרעב ומסיק הרא״ם דההיא דחשוכי בנים מותר דלוי נמי כיון שלא היתה לו בת נמצא שלא קיים פו״ר לגמרי והו״ל כחשוכי בנים ע״כ אך ק׳ דא״כ גם יוסף היה מותר לו שגם לו לא היתה בת. ובש״ח ראיתי בשם מהר״ן דאין איסור אלא משום צערא דישראל והם היה להם תבואה אבל יוסף היה סבור שאביו ואחיו בצער לכן לא שימש ע״כ ואהא נמי ק״ל דס״ס גם לוי הו״ל לנהוג איסור בשביל יוסף דלפי דעתם גם הוא הוה בצער שהרי הוא יודע שמכרוהו לעבד ושהלך למצרים שוב ראיתי בא״ח סי׳ תקע״ד להרמג״ד שהביא דברי הרא״ם הנ״ל ושהב״י הק׳ עליו כדמקשי׳ והוא ז״ל תירץ מדידיה דקודם מ״ת היה הכל מותר רק נצטוו ז׳ מצות אלא דיוסף נהג מדת חסידות בנפשיה ויצחק ולוי לא נהגו כן וכתב הטעם דצ״ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידות לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה וע״ש וע״ז נמי קשיא לי דא״כ הדרא קו׳ ליוסף למה נהג חסידות כזה שאין בו משום חסידות כמ״ש הרב ותו דעיקרא דמלתא אחר המחילה הראויה לא נהירא לע״ד שהרי מצינו במבול שנאסר בתשמיש המטה לפי שהעולם שרוי בצער כמ״ש רש״י שם ול״ק דהא לא נצטוו אלא ז׳ מצות דאדרבא ל׳ מצוות נצטוו כדאי׳ בחולין אלא שהם כלולים באותן ז׳ כדאי׳ בחולין פג״ה (ועיין בס׳ ע״מ מאמר ח״ד ח״ג פכ״א) ומצוה זו היא א׳ מפרטי פו״ר דודאי נצטוו עליה והיא א׳ מן האמורות שהיא תחת סוג ג״ע והנלע״ד לתרץ לזה דלוי שימש פעם אחת בשעת צאתו לדרך כשהלך פעם ראשונה למצרים ומאותה ביאה נתעברה אשתו מיוכבד דהא קי״ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעת צאתו לדרך והא דמי למאי דקי״ל אתי עשה ודחי לא תעשה וכ״ש לפי מה שמבואר בש״ע סי׳ הנ״ל דבליל טבילה נמי שרי בשנת רעבון א״כ ודאי דיציאה לדרך לא גרע מינה ואף שהמ״א שם חולק על דין זה מכל מקום מרן שם פסק הכי ובזה הכל הולך על נכון דלוי שימש מטעם האמור וכן יצחק ליל טבילה וסברי כדעת הש״ע ויוסף סבר כדעת המג״א ושוב ראיתי להרב הנח״י שהאריך בזה עיין שם ואני הנלע״ד כתבתי קודם רואי דברי הרב: