משכיל לדוד · במדבר · פרק 12 · פסוק 1

ותדבר אין דיבור וכו׳ דק״ל דכתיב ותדבר ולא פירש מה דברה וא״כ מה חרי האף הגדול הזה. ומשני דבמאי דכתב ותדבר רוצה לומר דבור קשה:

ותדבר וכולי ר׳ נתן אומר וכולי פירוש אף על גב דאיכא דעות אחרות בזה דאיכא מ״ד בספרי לפי שראתה שצפורה לא היתה מתקשטת בקשוטי נשים ושאלה מרים הטעם והשיבה שאין אחיה מקפיד. ואיכא נמי רבי אבא בר כהנא דכשנתמנו הע׳ זקנים הדליקו כל ישראל נרות לשמחה ומרי׳ אמרה אשריהן נשותיהן של אלו וצפורה השיבה אוי לנשותיהן וכו׳. מ״מ בחר רבינו בדעת רבי נתן שהוא מסתבר טפי דאלו למ״ד תכשיטין ליכא שום רמז בכתוב כלל משא״כ לאידך דקאי אמאי דסמיך בפרשה לעיל. ודעת רבי אבא לא מסתברא כ״כ כמו הך דרבי נתן לפי מה שפירש״י לעיל אליביה דספרי דאותן ע׳ זקנים לא נתנבאו אלא לשעה דהיינו ולא יספו. וא״כ למה זה תיסק אדעתין שיפרשו מנשותיהן. אבל באלדד ומידד שהגיד המגיד אלדד ומידד מתנבאים כלו׳ מתנבאים והולכים לא לפי שעה א׳ התם ניחא דאמרה צפורה או לנשותיהן:

האשה הכושית מגיד שהכל וכולי דאילו כושית ממש ליכא למימר שהרי כוש מבני חם ויתרו היה כהן מדין ומדין משם קאתי מבני קטורה. וא״נ נימא דיתרו מצרי היה שהיה מיועצי פרעה. מ״מ לאו מכוש אתא אלא ממצרים ומייתי רש״י ג׳ פירושים על כושית. הנך תרתי שהכל מודים וכו׳ ובגימ׳ וכו׳ שמצאם במדרש. ועוד אחד לקמן כאדם האומר לבנו וכו׳. וההוא מדידיה הוא ולהודיע שהללו מפי השמועה והשלישי מדעת ומסברא. לכך חילקם ולא הביאם רצופין ולא כתב דבר אחר לפי שלא מצא שום הכרח ולא קושי להכריח א׳ מהן. ואפשר שלכולם כוונה מרים במה שקראת כושית:

כי אשה וכולי מה תלמוד לומר וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דמה נתינת טעם הוא זה על ערעורה. ומשני שפיר שהרי היא על יופי המעשים. ואפ״ה גירשה ולכך ערערה והיינו דכתיב כי. וכ״מ מדברי הרא״ם ז״ל: