משכיל לדוד · שמות · פרק 4 · פסוק 19

כי מתו וכו׳ ההרגש הוא דהא ע״כ ליכא למימר דא״ל הקב״ה אין לך לירא מהם דכבר מתו דאפילו לא מתו הרי בידו הכח והממשל׳ להצילו מהם אלא מוכרח לפ׳ דרצ״ל הואיל ולא נשבעת שלא לילך למצרים אלא מפני יראתם הרי עכשיו כבר מתו וזה יהיה הפתח להתיר שבועתך וע״ז קשה דהא מיתה נולד הוא ואין פותחין בנולד לכך פי׳ דלאו מיתה ממש היא אלא כי מתו ר״ל כבר ירדו מנכסיהם בשעה שנדרת ומעיקרא לא חל הנדר והרי הוא מותר מעצמו וכדאמרי׳ בגמ׳ דנדרים פר״א דף ס״ה אליבא דרבנן ומה שאמרו ירדו מנכסיהם ולא אמרו שנעשו סומים או מצורעים או שמתו בניהם שהרי כל אלו חשובים כמתים כמו שאמרו שם כבר תי׳ זה הר״ן בפ״ק שם דסומים א״א דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא דהא הוו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא כל בעלי מומין חזרו למומם במעשה העגל. ומיתת בניס נמי א״א דאטו מפני זה לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא ע״כ עניות. אבל הרא״ש שם בפר״א הכריח דאין לומר מיתת בנים שהרי כתיב הם ובניהם וטפם. וק׳ דדלמא בתר הכי הו״ל בני. ונר׳ דמש״ה לא ניחא ליה להר״ן בהכרח זה. ונר׳ לתרץ בעד הרא״ש ז״ל דמדכתיב נמי וטפם משמע דבניהם היינו בנים גדולים וע״כ הואיל והיו אז גדולים היו כבר בעולם עכשיו כשהלך משה דהא לא עברו אלא י״ב חדש עד שיצאו ממצרים ומעשה קרח היה בחצירות בשנה ראשונה סמוך למעשה המרגלים. והתוספות ז״ל שם כתבו כל הב׳ תירוצים: