משכיל לדוד · ויקרא · פרק 17 · פסוק 13

אשר יצוד וכו׳ שלא יאכל בשר וכו׳. פירש״י בחולין שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני. וא״ת דבפרשת ראה כתיב כי ירחיב ה׳ אלהיך וכו׳ ופירש״י שם למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא מתוך עושר ותרי קראי להך מלתא ל״ל וי״ל דאי מהכא ה״א דוקא כי יצוד אמר רחמנא שאין בו חסרון כיס כלל אבל לקנות ולאכול אפילו עשיר ויש לו רוחב ידים אימא לא כתב רחמנא כי ירחיב ואי כתב כי ירחיב לחוד ה״א דבעשיר מיהא יכול לאכול תדיר בשר קמ״ל הך דהכא דאפילו בעשיר לא יאכלנה תדיר שלא יעני. וטעם לכל זה משום בל תשחית ומיהו איתא בגמ׳ דכל זה מיירי בדורות ראשונים שהיו ממשפחה בריאים אבל כגון אנו שגברה עלינו החולשא בל תשחית דגופא עדיף:

אשר יאכל פרט לטמאים. לאו למימרא דוקא טמאים אבל טרפה חייב ותיתי דלא כהלכתא כר״מ דמתניתין בפ׳ כיסוי הדם דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ודלא כחכמים דהתם דהא אפילו תימא דנקט רש״י שיטת ר״מ מכל מקום הול״ל אשר יאכל פרט לשוחט ונתנבלה בידו והנותר והמעקר דהנהו אפילו לר״מ פטור כדתנן התם א״ו רבינו נקט מלתא פסיקתא וה״ה לנבלה וטרפה והכי אמרינן התם בגמרא דר״מ דריש אשר יאכל פרט לעוף טמא ורבנן אמרי לך עוף טמא מ״ט דלאו בר אכילה הוא טרפה נמי לאו בר אכילה היא ואזדא ליה קו׳ הש״ח ע״ע: