משכיל לדוד · שמות · פרק 11 · פסוק 2

דבר נא וכו׳ בבקשה וכו׳ וא״ת מה צורך לבקשה דמהיכא תיתי שלא יאמר כן לישראל חדא דכיון שצווהו הקדוש ברוך הוא פשיט׳ שמשה עבדו ישמע בקולו. ועוד דכלום יש דבר רע בזה שצריך בקש׳ ומה שתירץ בש״ח דמשה אולי לא היה רוצה להזהירם על כך דהוי כעין גזלה אינו נר׳ דאטו האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר ובכיוצא בזה יצתה ב״ק וא״ל לשאול אל תהי צדיק הרבה. ונלע״ד שהוצרך לזה לפי שבפרשת שמות א״ל הקב״ה למשה ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכו׳ וכאן א״ל וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. וטעמא דהתם הוכרח לומר כן כדי שלא יקשה עליו משה אם יאמר לו כדהכא מהיכן ידעו הכלים שיש להם כדי שיוכלו לשאול מהם. ותו דמצו לאשתמוטי ולומר להם אינו בידי. לכך לא א״ל אלא ושאלה משכנתה ומגרת ביתה דוקא דמצוייה אצלה תדיר כדרך הנשים השכנות שנועדות יחדיו ומסתמא ידעו כל כליה דאורחא דאשה דשלפא ומחויא כדאי׳ בשבת אבל בכאן אחר שהיה מכת החשך שחפשו ישראל וראו כל כליהם וכו׳ כדלעיל בפיר״שי מש״ה קאמר ליה וישאלו איש מאת רעהו ואשה וכולי דתו לא מצו לאשתמוטי ואינהו נמי ידעי לכל כליהם דכל חד וחד והשתא מאחר דא״ל הקדוש ברוך הוא למשה תרי לישני דלכאורה פליגי אהדדי ותנן בפ״ז דב״ב מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתיר בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל דברי בן ננס. ופי׳ הר״ב שם דסבירא ליה תפוס לשון אחרון ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות בין ראשון בין אחרון והלכה כחכמים עכ״ל ומעתה חשש הקדוש ברוך הוא דילמא משה יעשה כרבנן דהלכתא כוותייהו ויתפוס הפחות שבלשונות והוא הלשון שא״ל בתחלה ושאלה אשה משכנת׳ ולא עוד. לכך הוצרך לומר לו בבקשה ממך אע״ג דבעלמא הלכתא כרבנן הכא מיהא בבקשה ממך תפוס דוקא לשון אחרון והזהירם על כך שגם הם לא יפחדו מלעשות נגד הדין אלא בזה יתפסו ל׳ אחרון להרבות הרכוש שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם: