משכיל לדוד · בראשית · פרק 1 · פסוק 4

וירא וכו׳ אף בזה וכולי הרא״ם ז״ל כתב דהכרחו הוא לפי שא״א לפ׳ כמשמעו כי האור והחשך הם העדר וקנין דלא תפול בהם עירוב באופן דלא שייך לומר בהם ויבדל ע״ש וקשיא לי שהרי מצינו ששימשו אור והחשך יחד כמו במצרים ועל הים שהיה החשך למצרי׳ ואור לישראל במקום א׳ ובזמן א׳. וקצת י״ל דהתם לעולם לא היה אלא האור רק בעיני המצריי׳ היה סמיות עינים באופן דלדידהו הוה כמו חשך אלא דמ״מש רז״ל שהיה החשך עב ושהיה בו ממש אין נר׳ כן ולעד״נ דק״ל לרש״י דמאי שייך לומר דלפי שראה כי טוב לכך ויבדל וכו׳ אדרבא מאחר שהוא טוב עדיף טפי שלא יבדילנו מהחשך שהוא יתקן הרע של החשך ולכך קאמר דצריכין אנו לאגדה וכולי. ולדעת זאת האגדה צ״ל הטעם שברא לזה האור אף על פי שידע שלא היה העולם כדאי להשתמש בו ושהיה עתיד להבדילו לצדיקים לע״ל משום דלע״ל לא יוכל להבראות לפי מה שגזרה חכמתו ית׳ שאין כל חדש תחת השמש. ולפי הפשט דמייתי רש״י נ״ל דה״פ ראה קודם שיבראנו שהיה לו להיות דבר טוב ואין נאה לו ולחשך וכו׳ וקבע לזה תחומו ולכך כשברא האור מיד סילק החשך שקדם לו בזמן הלילה ובא האור וסילק החשך והיה יום כך נ״ל. ובזה אזדא לה קו׳ הרמ״בן ז״ל שהביא הר״אם דא״כ ידמה כאילו יש בענין המלכה ועצה חדשה וכולי כי מ״ש הר״אם אינו מספיק כ״כ כאשר הק׳ עליו הנ״חי ע״ש: